בג"ץ 4152/97 אזוב דליה נ. עיריית ירושלים

המבקשת פנתה לבית המשפט המחוזי בירושלים (ת"א 416/96) בעקבות מבצע לגביית חובות חניה ישנים בו פתחה המשיבה. המבקשת טענה כי במבצע נפלו מספר פגמים ודרשה מהמשיבה להפסיק גביית דרישות התשלום שהוטלו עליה ועל אזרחים אחרים במסגרת המבצע, להחזיר את הסכומים שנגבו לטענתה שלא כדין ולפצות את המבקשת וחברי הקבוצה בה מדובר באם תתקבל התביעה כתביעה ייצוגית על הנזקים שנגרמו להם בעקבות המבצע. בנוסף לתביעתה הגישה איפוא המבקשת בקשה לאישור ניהול התביעה כ"תביעה ייצוגית" (המ' 5553/96) וכן בקשה לעיכוב ביצוע גביית החובות (המ' 5552/96). צו העיכוב הכללי צומצם כך שיחול רק לגבי חובה הפרטי של המבקשת (המ' 5788/96). בית המשפט המחוזי (כב' השופט ד"ר א"צ בן-זמרה) דחה את בקשת המבקשת לאשר את התביעה כ"תובענה ייצוגית", וחייב אותה לשלם למשיבה את הוצאות המשפט בסך עשרת אלפים שקלים. בהחלטתו מיום 29.5.97 קבע כב' השופט בן-זמרה כי ביצוע גביית הקנסות יעוכב עד להחלטה בערעור על החלטתו שיוגש לבית המשפט העליון.

ואכן, ביום 12.6.1997 הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט העליון על פסק הדין של כב' השופט בן-זמרה (ע"א 3613/97). במקביל, הגישה בקשה לפטור מתשלום אגרה ומחובת הפקדת ערבון על הוצאות הערעור. נימוקי המבקשת היו בין היתר כי כיוון שעל פי חוק הגנת הצרכן התשמ"א1981- פטורה תביעה ייצוגית מאגרת בית המשפט - ממילא זכאית המבקשת לפטור מאגרה. המבקשת מפרשת את תקנה 432א לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד1984- כך שפטור מוחלט מאגרת ערעור מצדיק וגורר אחריו מתן פטור מוחלט מחובת ערבון לכל הוצאות הערעור. טענות אחרות של המבקשת היו כי כיוון שלמחוקק יש ענין לעודד תביעות ייצוגיות של צרכנים - יש לפטור אותה מחובת הערבון, וכן כי בבית משפט קמא הסכימה המשיבה לעיכוב ביצוע פסק הדין, כולל ההוצאות שהוטלו על המבקשת. עקרון העקביות מחייב לטענת המבקשת את המשיבה לנקוט באותה גישה גם בערכאת הערעור. לחילופין טוענת המבקשת כי יש להפחית את סכום הערבון הנדרש ממנה בהתאמה לסכום התביעה הפרטית הנמוך שלה.

כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי קבעה בהחלטתה מיום 23.6.97 כי אין מקום לפטור מאגרה בהתאם למדיניות שהובעה בבש"א 7643/96 זיתוני בנימין נ' מדינת ישראל (תק(על)96 (4). לפי החלטה זו - כאשר מדובר בערעור על החלטה שלא לאשר תובענה כייצוגית אין מדובר בתובענה ייצוגית לפי הגדרתה בסעיף 35א לחוק הגנת הצרכן אלא בתובענה שלא אושרה כתובענה ייצוגית. לפיכך השיקול להקל על צרכן המבקש להגיש תובענה ייצוגית העומד בבסיס הוראת הפטור בסעיף 35ז לחוק הגנת הצרכן - אינו קיים. באשר לערבון, קבעה כבוד הרשמת כי לאור חיובה של המבקשת בהוצאות בסכום של 10,000 ש"ח בפסק דינה של הערכאה הראשונה, יש הצדקה להבטיח את הוצאות המשיבה בערעור. סכום הערבון שנקבע (20,000 ש"ח) הוא הסכום שנהוג לקבעו בערעורים אזרחיים המוגשים לבית המשפט העליון. בהעדר נתונים על מצבה הכלכלי של המבקשת ויכולתה להפקיד את הערבון - לא מצאה כבוד הרשמת עילה להפחתת הסכום.

על החלטה זו מונח בפניי ערעורה של המבקשת. היא חוזרת על הטענות שהעלתה בפני הרשמת, גורסת כי זכות הקנין שלה נפגעת שלא כדין, וסוברת כי העדר נימוקים בהחלטת הרשמת מהווה עילה מספקת לביטול החלטתה ביחס לאגרה. היא מבקשת כי במידה ויתקבל ערעורה ייפסק כי היא פטורה גם מאגרת בית המשפט בגין הערעור על החלטת הרשמת. באשר לסוגיית הערבון, חוזרת המבקשת על הטענות ששטחה בפני הרשמת, ומוסיפה וטוענת כי תקנה 427 לתקנות סדר הדין האזרחי אינה חוקתית. לבסוף היא טוענת כי הרשמת טעתה מהותית כיוון שהתעלמה מסיכויי הערעור הטובים עליהם ניתן לדעתה ללמוד בין היתר מנימוקי הערעור ומהעובדה שניתן לה עיכוב ביצוע בבית המשפט המחוזי בהסכמת המשיבה. בגין הסיכויים הטובים נדרשת לטענתה הקטנת גובה הערבון.

לאחר שעיינתי בחומר שלפניי (כולל תגובת המשיבה ותגובתה של המבקשת לתגובת המשיבה) נחה דעתי כי יש לדחות את הערעור על החלטת הרשמת. לא מצאתי בנסיבות הענין כל פסול בשיקול דעתה של כבוד הרשמת, שיש בו כדי להצדיק את התערבותי בהחלטתה. כך הדבר הן לאור בש"א 7643/96 והן לאור העובדה שהמבקשת לא הציגה נתונים לגבי מצבה הכלכלי, ובהעדרם אין מקום להפחתת סכום הערבון.

לפיכך דין הערעור להדחות.

הערעור נדחה.