בג"ץ 4175/06 הרב ראובן אלבז נ. היועץ המשפטי לממשלה

השופטת א' פרוקצ'יה:

1.כנגד העותר הוגש ביום 29.3.06 כתב אישום בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, לקיחת שוחד, מרמה והפרת אמונים, ותיווך בשוחד. ביום 24.1.06 נערך לו שימוע בפני פרקליט מחוז ירושלים. במהלך השימוע סוכם כי ב"כ העותר ימציא למשיבים נתונים נוספים הצריכים לענין, ויגיש מסמכים לצורך כך.

ביום 31.1.06, ובטרם הוגשו המסמכים, החליט פרקליט המחוז על העמדתו לדין של העותר.

ביום 13.2.06 העביר ב"כ העותר את המסמכים לידיה של הפרקליטות, לאחר שהפרקליטים המטפלים בתיק הסכימו לעיין בהם ולהעריך את משקלם, ולחזור ולשקול פעם נוספת את ההחלטה בדבר הגשת כתב אישום בעקבות כך.

ביום 8.3.06 פנה הפרקליט המטפל בתיק לב"כ העותר ובקשו להעביר לידיו במדיה דיגיטלית את המסמכים שהועברו לפרקליטות קודם לכן באופן ידני. בקשה זו נועדה להקל על קריאת המסמכים והערכתם. הדיסק הועבר לפרקליטות ביום 23.3.06 אולם הפרקליטים המטפלים בתיק בחנו עוד קודם להעברתם את המסמכים גופם. ביום 23.3.06, לאחר בדיקת המסמכים, ובטרם קבלת הדיסק, חזר פרקליט המחוז והחליט על הגשת כתב אישום כנגד העותר. הודעה על כך נמסרה לב"כ העותר ביום 26.3.06. ביום 29.3.06 הוגש כתב אישום נגד העותר לבית המשפט המחוזי בירושלים.

2.העותר פנה בו ביום ליועץ המשפטי לממשלה והעלה טענות שונות כנגד הליך השימוע שנערך לו וביקש שימוע נוסף. ביום 11.4.06 נמסרה לו תשובת היועץ המשפטי, אשר ראה לדחות את טענותיו, משלא מצא פגם בהליכי השימוע כפי שהתנהלו, ולא ראה הצדקה לעריכת שימוע נוסף.

3.בעקבות מהלך דברים זה, הוגשה העתירה שלפנינו, בה נתבקש בית המשפט להורות ליועץ המשפטי לממשלה לקיים שימוע לעותר, תחת השימוע הפגום, כטענתו, שנערך לו על ידי פרקליט מחוז ירושלים, וכדי למצות את זכות הטיעון הנתונה לו, ולהגן על זכותו להליך הוגן. ב"כ העותר משיג על כך שהחלטתו הראשונה של פרקליט המחוז להגיש כתב אישום ניתנה בטרם הוגשו מסמכים על ידי העותר בהתאם לסיכום עם הפרקליטות. לאור זאת הוסכם בין העותר לפרקליט המחוז כי הוא יחזור מהחלטתו ויקבל החלטה חדשה לאחר עיון במסמכים שהוגשו. לאחר מכן, שוב לא המתינה הפרקליטות בקבלת החלטתה השניה עד לאחר קבלת הדיסק הדיגיטלי, והיא ניתנה קודם לעיון בחומר זה, אף שהדיסק הגיע לפרקליטות עוד ביום 23.3.06. לטענת העותר, פגמים אלה, מצדיקים עריכת שימוע נוסף כמבוקש בעתירה, והפעם בפני היועץ המשפטי לממשלה, לאחר ששתי ההחלטות הקודמות שלקו בפגמים, נתקבלו בידי פרקליט המחוז.

המשיבים טוענים, כי חרף העובדה שחלה תקלה במתן החלטה בדבר הגשת כתב אישום קודם לקבלת מסמכים מהעותר, הפגם נרפא בכך שהפרקליטות עיינה במסמכים מאוחר יותר, וקבלה את החלטתה השניה לענין הגשת כתב אישום לאחר שתוכנם נשקל והוערך. הדיסק הדיגיטלי נועד רק לצרכי נוחות, ולא היה בעל ערך מהותי כשלעצמו, ולכן לא נפל פגם במתן ההחלטה השניה שניתנה לאחר בדיקת המסמכים גופם, ובלא המתנה לחומר הדיגיטלי.

4.נתנו את דעתנו לטיעוני הצדדים, ובאנו לכלל מסקנה כי אין בידנו להתערב בעמדתם של היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המחוז בענין הנדון. אמת הדבר, כי בהליך השימוע בשלב הראשון, נפל פגם. משהוסכם על הצדדים כי העותר יוכל להגיש מסמכים נוספים טרם קבלת ההחלטה בענין הגשת כתב האישום, היה על הפרקליטות לכבד הבנה זו ולא להיחפז בקבלת החלטה בטרם קבלה את המסמכים לידיה ועיינה בהם ושקלה את ערכם. תקלה זו פגמה בתקינות ההליך, והקרינה גם על דרך הפעלת שיקול הדעת של הגורם המוסמך, אשר אמור היה לבסס את החלטתו על מלוא הנתונים הצריכים לענין, ובהם המסמכים שהוסכם על הגשתם. משלא נעשה כן, לקה הליך קבלת ההחלטה והיה טעון תיקון.

הליך השימוע, המעוגן כיום בגדרי סעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי, מניח אפשרות לנחקר לשטוח את טענותיו במלואן, "ועל הגורם המחליט להאזין לדברים בנפש חפצה, ומתוך נכונות להשתכנע ככל שבדברים יש ממש" (בג"צ 554/05 רס"ר שרה אשכנזי נ' מפכ"ל המשטרה ; בג"צ 1400/06 התנועה למען איכות השלטון נ' מ"מ ראש

הממשלה, תק-על 2006(1) 3037, פסקה 15). מימושה של אפשרות זו פירושו מתן הזדמנות לנחקר להציג את מלוא הנתונים שבידיו קודם לקבלת החלטה סופית בדבר הגשת כתב אישום.

5.עם זאת, הפרקליטות קבלה לידיה את המסמכים לאחר מתן ההחלטה הראשונה, ועיינה ובחנה את תוכנם ואת משקלם. לאחר בדיקתם, חזר פרקליט המחוז והחליט על הגשת כתב אישום כנגד העותר. יש להניח כי בשוקלו את ערכם של המסמכים, קיבל פרקליט המחוז את החלטתו הנוספת בנפש פתוחה, וללא מחוייבות מוקדמת להחלטתו הראשונה, וחלה על החלטתו החדשה חזקת התקינות המינהלית שלא הופרכה. בעשותו כן, נתרפא הפגם שדבק בהליך בשלבו הראשון, ובמובן המשפטי, משחזרה הרשות המוסמכת ושקלה את הענין שנית על יסוד מלוא החומר הרלבנטי, אין עילה לכפות עליה פעולה נוספת. אין גם מקום לטענת העותר בדבר פגם שנפל באי התייחסותה של הפרקליטות לדיסק הדיגיטלי שנמסר לידיה עובר להחלטתה השניה, שכן חומר זה זהה לחומר הפיזי שהועבר לעיונה, אשר נבדק ונסקר על ידה לגופו. על יסוד אלה, לא מצאנו יסוד משפטי להתערב בהחלטת היועץ המשפטי, שלא להיענות לבקשת העותר לקיים הליך שימוע נוסף בפניו. לא כל שכן, כך הוא נוכח היקפה המצומצם של הביקורת השיפוטית על החלטת התביעה הכללית להעמיד אדם לדין, ועל אופי ההליך שהביא להחלטה זו (בג"צ 6781/96 חה"כ א' אולמרט נ' היועץ המשפטי, פד"י נ(4) 793; בג"צ 8643/04 אורן נ' משטרת ישראל, תק-על 2004(4) 2649; בג"צ 5675/04

התנועה לאיכות השלטון נ' היועץ המשפטי , תק-על 2004(3) 1550, עמ' 1555; בג"צ 6271/96 בארי נ' היועץ המשפטי פד"י נ(4) 425).

לאור האמור, ומשנרפא הפגם שנפל בהחלטת פרקליט המחוז, אין עילה משפטית להתערבותנו.

6.אוסיף, עם זאת, הערה, ושמא מעבר לנדרש: בנסיבות שלפנינו, אכן לא קמה עילה משפטית להתערב בשיקול דעתו של היועץ המשפטי, אשר סירב בנסיבות הענין לערוך שימוע נוסף לעותר. עם זאת, משמדובר בדיני נפשות, ומשהתנהלותה הראשונית של הפרקליטות היתה כרוכה בתקלה, הרי גם אם תקלה זו נרפאה מבחינה מוסדית, היא הותירה בלב העותר תחושה סובייקטיבית של קיפוח ואי מיצוי זכותו לדיון הוגן. עריכת שימוע נוסף והערכה מחודשת בענין הגשת אישום בעקבותיו איננה מעמיסה מטלה כבדה במיוחד על רשויות התביעה; מנגד, עריכת שימוע כזה בפני פרקליט המחוז, ולו מוגבל בהיקפו ביחס למסמכים הנוספים שהוגשו, עשויה לתת מענה לתחושתו של העותר כי לא ניתן לו יומו במערכת התביעה; באשר לפרקליטות, שימוע כזה עשוי לתרום היבטים נוספים להבנת הענין שאפשר שטרם הוארו בפניה. באיזון שבין ההכבדה שבעריכת שימוע נוסף, לבין התועלת הטמונה לעותר ולמערכת התביעה במיצוי טיעוניו בשימוע, הייתי, כשלעצמי, נותנת משקל מכריע לערך האחרון, שיש בו כדי לחזק את האימון במערכת אכיפת החוק והתביעה הכללית. אולם, כל הנאמר, לפנים מן הנדרש נאמר, והדברים נתונים לשיקול דעתו של הגורם המוסמך.

אציע לדחות את העתירה, מהטעמים האמורים לעיל.