בג"ץ 4181/02 עמוס סולמי נ. מדינת ישראל

1. העובדות

בדירתם של בני-הזוג רינה ושמואל קטלן (להלן: "רינה" ו"שמואל") נמצאו בשנת 1976, סם מסוכן מסוג אופיום ודינרים ירדנים. הם הובאו לדין באשמת החזקתו של סם מסוכן, ולאחר שהסתיים משפטם הם עמדו להיקרא להעיד מטעם התביעה במשפטם של עדי שמש ויעקב סולמי, אשר על פי טענתם של בני הזוג קטלן, הם אלה שהניחו את הסם בדירתם. משפטו של שמש התקיים באותה שנה, אך במשפטו של יעקב סולמי חל עיכוב, מאחר ועקבותיו אבדו עד אשר נעצר בחודש פברואר 1977.

משהתחדש משפטו של יעקב סולמי נקבע כי עדותם של בני הזוג קטלן תישמע בתאריך 18/5/77, אך שלושה ימים קודם, בשעות הלילה שבין ה15- ל16- במאי 1977, אירע פיצוץ בדירתם. כתוצאה מכך נהרגה אשה, רינה אשכנזי ז"ל, אשר לנה בדירה אותו לילה, בעוד שרינה קטלן וילדיה נפצעו קל. שמואל קטלן ניצל מפגיעה הואיל ונעדר מהדירה עקב שרות מילואים.

עמוס סולמי (להלן "עמוס"), אחד משני המבקשים בבקשה זו, הוא אחיו של יעקב סולמי, ובשני כתבי אישום שהוגשו נגדו לבית המשפט המחוזי בתל-אביב (761/77, 664/77) נטען, כי הוא רתם את עצמו לניסיון למנוע את עדותם של בני הזוג קטלן נגד אחיו, תחילה על ידי ניסיונות שכנוע מילוליים מלווים באיומים, ומשאלה כשלו הוא חבר למבקש האחר, שמעון כהן (להלן "שמעון"), לבצע את הפיצוץ בדירת קטלן.

בעקבות כך יוחסו למבקשים עבירות של קשירת קשר לבצע רצח לפי סעיף 34 לפקודת החוק הפלילי, 1936. לעמוס יוחסו עבירות נוספות - השפעה והטרדה בקשר לעדות על פי סעיף 124א(ה) לפקודה, וניסיון להניע באיומים עדים להעיד עדות שקר ולסתור הודעתם במשטרה, עבירה לפי סעיף 124א(ד) לאותה פקודה.

בתאריך ל' בסיון תשל"ח (5.7.78) הרשיע בית המשפט המחוזי את המבקשים בעבירות אשר יוחסו להם, ובהמשך גזר לעמוס, באופן חופף, עונשי מאסר בגין כל אחת מהעבירות בהן הורשע, וכתוצאה מכך היה אמור עמוס להיאסר למשך ארבע שנים. תקופת מאסר דומה נגזרה לשמעון בגין העבירה האחרת בה הורשע - עבירת הקשר לבצע רצח.

ערעוריהם של המבקשים על הרשעתם נדחו על ידי בית המשפט העליון (ע"פ 795/77), ומאידך התקבל ערעור המדינה על גזר הדין. עונשם של המבקשים בגין עבירת "הקשר" הועמד על 7 שנות מאסר, ולעמוס נגזרו גם 3 שנים בגין העבירה לפי סעיף 124א(ה), ו5- שנים על העבירה לפי סעיף 124א(ד). בית המשפט העליון קבע כי כל רכיבי עונשו של עמוס יהיו חופפים.

בבקשה הנוכחית עתרו המבקשים לקיומו של משפט חוזר, ואקדים ואומר כי היועץ המשפטי נתן את הסכמתו לבקשה ככל שהיא נוגעת לעבירת "הקשר" בה עוסק ת.פ. 761/77, ואף לזיכוי המבקשים.

2.על פי גרסת התביעה, פנו המבקשים למי שגר אותה עת בקומת הקרקע שמתחת לדירת משפחת קטלן, עד-התביעה יעקב הרוש, כדי שיסייע להם להוציא את זממם אל הפועל. בעקבות כך הפך הרוש לעד תביעה מרכזי, עליו ביססה התביעה את עתירתה להרשעת המבקשים בעבירת הקשר. בפסקי הדין של שתי הערכאות אשר דנו בעניינם של המבקשים, הודגשה העובדה כי הרוש, שהנו עבריין מועד, היה עצור אותה עת בחשד לביצועו של פשע חמור, ומכאן החשד שהיה לו מניע להפליל גם את שלא חטא, על מנת להציל את עורו. זאת ועוד, בעדותו של הרוש התגלו סתירות רבות, ועל רקע זה קבע בית המשפט המחוזי בזו הלשון (ראו סעיף 8 להכרעת הדין):

"רק אם ימצא לעדותו של הרוש סיוע ממשי שיצביע באופן בלתי תלוי בכוון לאשמת הנאשמים יהיה בידי מקום לשקול אם אפשר וצריך לתת אמון בעיקרי עדותו של הרוש, היינו בדבריו על הצעת הנאשמים לשתף אותו בביצוע תכנית של רציחת בני משפחת קטלן על ידי פיצוץ חומר נפץ בביתם".

"סיוע ממשי" מסוג זה היה האדן המרכזי האחר עליו נשענה הכרעת הדין, והכוונה לעדותו של דני מרוז, מי שהיה אותה עת קצין משטרה במדור התשאול של היחידה המרכזית בתל-אביב. עד זה ערך דו"חות אחדים בהם נאמר כי הוא שמע מפיהם של המבקשים אמירות מפלילות, חלקן בשיחות ישירות עמם וחלקן בהאזנות סתר שנערכו בעת שהמבקשים שוחחו ביניהם ועם אחרים. באשר לשאלת מהימנותו של עד זה קבע בית המשפט המחוזי:

"...איני מטיל ספק ביושרו ובהגינותו של המפקח מרוז ואין לדעתי יסוד לטענת הנאשמים כי הוא רשם בדו"חותיו האמורים דברים אשר הם כלל לא אמרו. לא האמנתי לנאשמים בענין זה ולעומת זאת יש לי אמון במרוז שרשם דברים כהווייתם" (ראו סעיף 9 להכרעת הדין).

3.כיום, 25 שנים לאחר הרשעתם של המבקשים, ספק אם אותם דברים בזכות מהימנותו של מרוז היו נכתבים על ידי בית המשפט. מאז שנת 1999 קיים מרוז שיחות רבות עם עמוס ובני משפחתו, ומפיו תועדו אמירות המעלות חשד, כי דו"חות עליהם סמך בית המשפט את הרשעתם של המבקשים, ובהם נכללו אמירות מפלילות שלהם, הם למעשה דו"חות בדויים. בחרתי שלא להרבות בציטוט מאותן הקלטות, ואסתפק בהבאת קטעים בודדים שחלקם הובאו בחוות דעתו של היועץ המשפטי, הואיל ודי באלה כדי להבהיר את התמונה.

א.על האלימות בחקירתו של עמוס - במהלך משפטו טען עמוס כי הוכה על ידי חוקריו, ובית המשפט דחה טענה זו מכל וכל (ראו עמ' 22 להכרעת הדין). אולם בהודעה שנרשמה מפיו של מרוז בתאריך 17.10.2001, הוא אישר שעמוס הוכה בחקירתו, והדברים משתלבים בגרסה דומה שהוקלטה מפיו בחודש דצמבר 2001, לאמור: "הוא [החוקר שי שמחי] הכניס לו מכות רצח, הוא עשה לו דברים שקשה לי לספר אותם... הוא לא היה מתחקר הוא היה יודע להרביץ". ובמקום אחר הוסיף מרוז: "תלו אותו על וו, הוא היה נחנק כזה... אני ראיתי את זה ונתתי לזה, אני הייתי אחראי על ה... אני אומר לך שזה סבל נוראי ועמוס סבל".

ב.על "הודאתו" של עמוס - טענה אחרת שהיתה בפיו של עמוס התייחסה לאותם דו"חות שערך מרוז, ואשר כללו אמרות מפלילות שלו. עמוס טען כי האמרות שיוחסו לו לא נאמרו על ידו כלל, אך גם את הטענה הזו דחה בית המשפט המחוזי באומרו: "...אני נותן אמון במפקח מרוז שאמנם רשם רישום נאמן בדו"חותיו הנ"ל את פרטי הדברים ששמע מפי הנאשמים בשיחותיהם אתו, ובשיחות שביניהם לבין עצמם ובין אחרים" (עמ' 22). אך גם בנושא זה חלה תפנית בעמדתו של מרוז, ובשיחותיו המוקלטות הוא אישר כי הדו"חות שערך במהלך החקירה, ומהם משתמעת "הודאה" של עמוס במעשים אשר יוחסו לו, הם למעשה עיוות מוחלט של כוונת הדובר, וכך נרשם מפיו:

"למשל בקטע מסויים שאני זרקתי לו אתה כן עשית, לא עשית. אתה יודע בחילופי מילים כאלה אז הוא כנראה נשבר לו מזה והוא אמר לי אתה יודע מה? כן אני עשיתי. יש לך הוכחות, תביא לבית המשפט, יעני רד ממני כבר מה אתה מבלבל לי את המוח, ושמעתי את זה ויצאתי החוצה וכתבתי זיכרון דברים... שהוא הודה בפני שהוא ביצע את המעשה... הדברים האלה היו באוירה של כאילו זריקת מלים אתה מבין, כאילו הוא הודה בפני אני מצטער, אני עשיתי ואני לא יודע מה קרה לי וכל זה, אבל הוא אמר את זה ב...ציניות כאילו".

במקום אחר בתמליל, בעת שניסה להסביר את התנהגותו הוסיף מרוז: "אני יכול להסביר את זה. תראה, אולי זה עיגול פינות, אי-הבנה לא יודע מה. אולי דיברנו משהו אחד ורשמתי משהו אחר".

ג.על חפותם של המבקשים אמר מרוז את אלה: "אני מאמין... שאתם לא קשורים לזה ואני מאמין ואני מוכן להישבע על זה היום. כי האמונה שלי היא לא סתם אמונה בהוקוס פוקוס... אני יודע מהנסיבות ומה... אולי יותר טוב מכם שזה נכון". ובמקום אחר: "אני יודע שאתם חפים מפשע. אני יודע את זה כבר הרבה שנים. אבל אז האמנתי שזה לא ככה. כי דבר אחד אי-אפשר להגיד עלי שידעתי שהם חפים מפשע... האמנתי שהם חפים מפשע ויאללה שיכנסו בפנים בשביל לסגור תיק, בשביל דרגות...".

4.נדמה כי אין צורך להרבות מילים על חומרת דבריו של דני מרוז, ונדמה שתופעה זו צריכה להדיר שינה מעיניה של מערכת המשפט בכלל ומגופי החקירה בפרט, שהרי משמעותה היא שאפשר כי מרוז וחבריו גרמו להפללתם של מי שלא חטאו. אך לא עניין זה לבדו גרם ליועץ המשפטי להסכים לקיומו של משפט חוזר בעבירת "הקשר" ולזיכוי המבקשים, אלא עובדה נוספת, חשובה אף היא, הקשורה לעדותו של מי שבשמו כבר נקבתי, יעקב הרוש. כזכור, גרסתו של זה היתה כי המבקשים פנו אליו ובקשו לשתפו בביצוע תכניתם להנחת חומר נפץ בדירת קטלן, ואם בכך לא די הוסיף הרוש וטען, כי הוא ראה את עמוס נמלט מהזירה בעקבות הפיצוץ. דא עקא, התברר כי לפחות גרסה זו של הרוש הנה חסרת בסיס, הואיל ובליל הפיצוץ הוא היה עצור בחשד לביצוע רצח, ועל כן לא יכול היה להיות ליד דירת קטלן. ולא נותר אלא לתהות כיצד נעלמה עובדה זו מעיניהם של החוקרים בפרשה, שהרי בה לבדה היה די כדי למוטט את גרסתו של הרוש מן היסוד. על כל אלה כתב היועץ המשפטי בחוות דעתו בזו הלשון:

"אמרתו של הרוש בקשר לכך שחזה בעמוס סולמי נמלט מזירת הפיצוץ, אמרה שככל שניתן לבדוק היום כ25- שנים לאחר שנאמרה - כנראה אינה נכונה, כיון שהרוש היה במעצר במועד הרלבנטי. ציינו 'כנראה' לשם הזהירות, שכן הדברים היו רשומים, ועובדה היא שלא התביעה, לא ההגנה ולא בתי המשפט - שהאמרה היתה לנגד עיניהם - לא ייחסו להם משקל או משמעות. יתכן שבחומר הראיות דאז היה לתמיהה זו הסבר, שלא ניתן כיום למצוא בליקוטי חומר הראיות המצומצם דהאידנא.

מה נפקותה של אמרה זו שאמיתותה בספק? אכן בית המשפט קמא קבע בהכרעת הדין שהעד הרוש שיקר מספר שקרים מהותיים, עד כי אין לסמוך על דבריו אלא אם נמצא להם סיוע. לכאורה ניתן לשאול, ההיה שקר נוסף משנה את קביעותיו של בית המשפט. ואולם, שקר זה היה משמעותי במיוחד, שכן שקר זה 'מכניס' את עמוס סולמי לזירת מעשה הרצח".

לנוכח האמור, הודיע היועץ המשפטי כי ניתן לומר, לכאורה, שמתקיימת בעניינם של המבקשים אחדות מהעילות הקבועות בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט [נוסח חדש], התשמ"ד1984-, לקיומו של משפט חוזר. כוונת הדברים מופנית בעיקר להצגתן של ראיות נוספות - דבריו המוקלטים של מרוז ואותו שקר של הרוש - העשויות לשנות את תוצאת המשפט לטובת המבקשים, וכן קיומו של חשש של ממש כי בהרשעה נגרם למבקשים עיוות דין.

עמוס, המברך כמובן על המלצתו של המשיב, סבור כי נכון היה לנהוג בדרך דומה גם בהרשעתו בעבירות הנוספות - השפעה על עדים והטרדתם, וניסיון להניע אדם באיומים להעיד שקר ולסתור הודעתו במשטרה (להלן "העבירות הנוספות"). את השקפתו נימקה באת-כוחו, עו"ד שירה דונביץ', בין היתר, כך:

א.לא נכון היה לאמץ את גרסתה של רינה קטלן בסוגיית האיומים שכביכול הפנה עמוס אליה, הואיל ומשיחותיו המוקלטות של מרוז עולה שהוא היה זה שהוביל אותה לומר זאת. כמו כן נטען כי בפיו של מרוז היתה ראיה חדשה, לאמור, שרינה קטלן עצמה אמרה לו בשעתו שעמוס לא איים עליה.

ב.שני התיקים בהם הורשע עמוס מהווים מקשה אחת, ועל שניהם מקרינות דרכי החקירה הפסולות של מרוז. לענין זה הוסיפה באת-כוחו של עמוס וטענה, כי גם בהנחה שהרשעת שולחה בעבירות הנוספות שיוחסו לו בדין יסודה, עתה לאחר שהכל שוכנעו כי הרשעתו של עמוס בעבירת קשירת הקשר לבצע רצח אינה יכולה עוד לעמוד, צריך לתהות האם היה נגזר לעמוס אותו עונש שהושת עליו בגין העבירות הנוספות (3 שנים ו5- שנים, בחופף), באם היה מורשע בשעתו בעבירות אלו בלבד.

היועץ המשפטי סבור שאין מקום לקיים משפט חוזר בגין אותן עבירות נוספות בהן הורשע עמוס. על פי השקפתו, הרשעה זו התבססה על עדויותיהם של בני הזוג קטלן, אשר זכו באמונו של בית המשפט המחוזי, ולא על דברים שהוצאו שלא כדין מפיו של עמוס, או ככאלה שבדו החוקרים מלבם. המשיב הוסיף וטען שגם עמוס-עצמו לא סבר בשעתו כי יש מקום לערער על הרשעתו בעבירות הנוספות, אך כאן המקום להוסיף כי עיון בהודעת הערעור ונימוקיה מלמד כי טענה זו שגויה.

5.העילות לקיומו של משפט חוזר מעוגנות בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד

1984-, הקובע :

(א) נשיא בית המשפט העליון או המשנה לנשיא או שופט אחר של בית המשפט העליון שקבע לכך הנשיא, רשאי להורות כי בית המשפט העליון או בית משפט מחוזי שיקבע לכך, יקיים משפט חוזר בעניין פלילי שנפסק בו סופית, אם ראה כי נתקיים אחד מאלה:

(1) בית משפט פסק כי ראיה מהראיות שהובאו באותו עניין יסודה היה בשקר או בזיוף, ויש יסוד להניח כי אילולא ראיה זאת היה בכך כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

(2) הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט לראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

(3) אדם אחר הורשע בינתיים בביצוע אותו מעשה העבירה, ומהנסיבות שנתגלו במשפטו של אותו אדם אחר נראה כי מי שהורשע לראשונה בעבירה לא ביצע אותה.

(4) נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין.

כבר נפסק לא אחת, כי ביסוד הסמכות לעריכתו של משפט חוזר, עומד האיזון בין השאיפה לאמת והצורך להבטחת מנגנון דיוני שיאפשר תיקון טעות שנפלה בהרשעתו של אדם, לבין השאיפה לסופיות הדיון (ראה מ"ח 7929/96, אחמד כוזלי ואח' נ. מדינת ישראל , פ"ד נג(1), 529; מ"ח 7558/97, סימון בן ארי נ. מדינת ישראל , פ"ד נג(1), 433; מ"ח 3032/99, עמוס ברנס נ. מדינת ישראל , פד"י נו(3), 354). הסמכות להורות על קיומו של משפט חוזר, נתונה רק משעה שפסק הדין הנו סופי, והיא מותנית בקיומה של אחת העילות המנויות בחוק. ודוק: בדונו בבקשה למשפט חוזר, אין בית משפט זה ממלא תפקיד של ערכאת ערעור, שכן הליכי הערעור היו ונשארו הליכי ביקורת על הערכאה הדיונית. מאידך, נקודת המוצא לדיון בבקשה למשפט חוזר היא, שפסק הדין נשוא הבקשה ניתן כדין ובדין יסודו, אך בשל קיומה של אחת העילות המנויות בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט, מוטל ספק בצדקת פסק הדין, ומכאן האפשרות שתוצאתו תשתנה. נוכח הבדל זה, דרושה הוכחתה של תשתית איתנה וממשית בדבר קיומה של אחת העילות, בטרם יעדיף בית המשפט שיקולי צדק על שיקול סופיות הדיון, ומשכך משפט חוזר הנו החריג ולא הכלל (מ"ח 6731/96, עמוס ברנס נ. מדינת ישראל , פ"ד נא(4) עמ' 241).

לאחר שעיינתי בנימוקי הבקשה ובחוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה, שוכנעתי כי לא הוכחה עילה לקיומו של משפט חוזר בהרשעתו של עמוס בעבירות הנוספות, ולהלן אבהיר את דברי.

6.הנדבכים עליהם התבססה הרשעתו של עמוס ב"עבירות הנוספות" היו אלה:

א.עמוס לא הכחיש במהלך חקירתו כי נפגש עם שמואל קטלן בקשר עם משפטו של אחיו, אך טען כי אותו מפגש התקיים בעקבות פנייתו של שמואל לאחד, מרדכי חפץ, בפניו התוודה שמואל כי מצפונו מייסר אותו על שהפליל את יעקב סולמי. את הגרסה הזו דחה בית המשפט המחוזי מכל וכל, והעדיף על פניה את עדותו של שמואל קטלן לפיה הופיע עמוס במפתיע במקום עבודתו, ואמר לו "מאחר ואחי הוא חבר שלך לא כדאי שתעיד נגדו". בהמשך ניסה שמואל להתחמק ממפגשים נוספים עם עמוס, אך ללא הצלחה, ואף ששמואל אישר כי עמוס לא איים עליו מפורשות, הוא מסר כי באותם ימים חי בפחד.

ב.רינה קטלן מסרה כי שמעה מפיו של בעלה על ניסיונותיו של עמוס להניעם להימנע ממסירתה של עדות במשפטו של אחיו, ועד מהרה היא גם זכתה לביקורו של עמוס במקום עבודתה, במשרדי הרבנות בתל-אביב. מהכרעת הדין עולה, כי עמוס ביקש לדעת מפיה מה היא עתידה להעיד במשפט, ורינה הבהירה לו שהיא אינה מתכוונת לשנות דבר מגרסתה. אך עמוס לא הרפה, ובשני מפגשים נוספים, שאחד מהם התקיים ביום בו אירע הפיצוץ, הוסיף לדבר על לבה תוך הבטחה כי אם החזרה מהעדות תהיה כרוכה במאסרו של שמואל, הוא ימצא דרך לסייע בכסף למשפחתה עד יעבור זעם. משהתמידה רינה בסירובה לשנות את גרסתה, איים עמוס לפגוע בה, ובתאריך 15.6.77 ("יום הפיצוץ") אף ביקש לדעת מפיה אם היא ישנה לבדה בבית בעת שבעלה משרת במילואים, ועקב הפחד שתקף אותה השיבה לו כי היא עתידה לישון בבית הוריה.

ג.החשוב לענייננו הוא, שעמוס לא הכחיש את קיומן של הפגישות עם רינה, וכאשר נתבקש להסביר את פשרה של יוזמה זו, נשמעה מפיו גרסה שלא קנתה אחיזה בלבו של בית המשפט המחוזי. הוא טען כי התכוון להסביר לרינה שפגישותיו עם בעלה, שמואל, התקיימו עקב פנייתו של האחרון אליו לאחר שהביע רצון לסייע ליעקב סולמי. כמו כן טען, שהיה זה שמואל שהציע לו להיפגש עם רינה, הואיל והיא מסרבת לחזור בה מעדותה. בכל אלה לא נתן בית המשפט המחוזי אמון, וקשה לראות כיצד יכול היה לנהוג אחרת לנוכח הראיות שהיו בפניו, שהרי מדבריו של עמוס עצמו ברור כי עדותם של בני הזוג קטלן במשפטו של אחיו, עמדה במרכזן של הפגישות והיא ולא אחרת היתה מטרתם.

העולה מהאמור הוא, שהרשעתו של עמוס ב"עבירות הנוספות" אשר יוחסו לו, נסמכת על ראיות עצמאיות שעדותו של דני מרוז לא היתה אחת מהן. מכאן, שגרסתו החדשה של דני מרוז על הדרך בה נהג במהלך חקירתה של הפרשה, אין לה דבר וחצי דבר עם הרשעה זו, והוא הדין ביחס לטענתו של מרוז לפיה אמרה לו רינה כי עמוס לא איים עליה. כאמור, הודה עמוס בקיום המפגשים עם בני הזוג קטלן, וברור מדבריו כי מפגשים אלה עסקו בעדות אשר עתידים בני הזוג למסור במשפטו של אחיו. בנסיבות אלו רשאי היה בית המשפט לקבוע כי המפגשים לא היו תמימים, ועל כן לא זו בלבד שלא הובאה ראיה כלשהי אשר עשויה לשנות את תוצאות המשפט בעבירות אלו לטובת עמוס, אלא שגם לא הוכחה אף אחת מהעילות האחרות המנויות בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט לקיומו של משפט חוזר.

לבסוף, גם אם אניח לצורך הדיון כי אפשר שהעונש שהיה נגזר על עמוס אם הרשעתו היתה בעבירות לפי סעיף 124א' לפ.ח.פ. בלבד, היה קל יותר, אין זו עילה לקיומו של משפט חוזר, במיוחד לנוכח העובדה שהעונש אשר הושת עליו אינו חורג מהעונש המרבי שקצב בשעתו המחוקק לצדן של עבירות אלו.

7.לסיכום - לאור טענות המבקשים והראיות הנוספות שהציגו, אני קובע כי הוכחו אחדות מהעילות המנויות בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט [נוסח חדש], התשמ"ד1984-, לקיומו של משפט חוזר בכתב האישום אשר הוגש בת"פ 761/77 של בית המשפט המחוזי בתל-אביב. לנוכח הסכמתו של היועץ המשפטי לממשלה על פי סעיף 31(ד) לחוק, אני מורה על זיכוי המבקשים מהעבירה שיוחסה להם בתיק האמור - קשירת קשר לבצע רצח, לפי סעיף 34 לפקודת החוק הפלילי 1936.

הבקשה לקיומו של משפט חוזר בת"פ 664/77 של בית המשפט המחוזי בתל-אביב - נדחית.

8.ענין אחרון הוא הפיצוי שעו"ד דונביץ' מבקשת כי ייפסק לשולחיה, מכוח הוראתו של סעיף 31(ג) לחוק בתי המשפט. בישיבה שהתקיימה בנוכחות הצדדים הוסכם, כי הדיון בשאלה זו ידחה על מנת שייעשה ניסיון לגבש הסדר מוסכם. אם מאמצים אלה לא יישאו פרי, יודיעו על כך הצדדים לבית המשפט תוך 30 ימים מהיום, ואז תיקבע הדרך להמשך הטיפול בסוגיה זו.