בג"ץ 4189/08 קיריל שלסט נ. בית הדין המשמעתי לערעורים של משטרת ישראל

השופט ס' ג'ובראן :

עניינה של העתירה שבפנינו הוא בבקשת העותר כי המשיבים ינמקו מדוע לא יבוטל פסק דינו של המשיב 1, בית הדין המשמעתי לערעורים של משטרת ישראל (להלן: בית הדין לערעורים ), מיום 13.2.2008 (ביד"מ 7/07) אשר דחה את ערעורו כנגד פסק דינו של בית הדין למשמעת בירושלים (להלן: בית הדין למשמעת ) שהרשיעו בגין שימוש בכוח שלא כדין (ביד"מ 128/06).

כפי שעולה מהעתירה, נגד העותר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של שימוש בכוח שלא כדין, לפי סעיף 19(א) לתוספת הראשונה לחוק המשטרה (דין משמעתי, בירור קבילות שוטרים והוראות שונות), התשס"ו-2006 (להלן: חוק המשטרה ). על פי הנטען בכתב האישום השתמש העותר בכוח שלא כדין, במסגרת תפקידו כסייר בתחנת יפתח, בשני אירועים שונים כנגד המתלוננים בתיק.

במסגרת הדיון בבית הדין למשמעת בירושלים כפר העותר במיוחס לו בכל הנוגע לאירוע הראשון והציג גרסה שונה מהמתואר בכתב האישום, אולם בכל הנוגע לאירוע השני הודה כי השתמש בכוח, זאת בכדי למנוע את צילום רכבו בכדי להגן על פרטיותו, שכן אחד המתלוננים חדר לתחנת המשטרה, שהיא רשות היחיד ושטח פרטי, כך לדידו של עותר. לחלופין טען הוא כי עומדת לו ההגנה של "טעות במצב דברים" לפי סעיף 34יח לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ), משדימה את תחנת המשטרה לרשות היחיד.

בפסק דינו מיום 17.6.2007 זיכה בית הדין למשמעת את העותר מהמיוחס לו באירוע הראשון בכתב האישום וזאת מחמת הספק. באשר לאירוע השני, הרשיע בית הדין למשמעת את העותר בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום, בגין תפיסת המתלונן בבגדו ודחיפתו בחוזקה, זאת נוכח הודאתו של העותר עצמו כי השתמש בכוח נגד אותו מתלונן. בית המשפט דחה את טענות ההגנה של העותר בציינו כי תחנת המשטרה, אליבא דכולי עלמא, אינה מקום פרטי, וכי טענתו השנייה של העותר היא טענה של טעות בהבנת המצב המשפטי, ולא טענה של טעות במצב דברים, טענה שאינה משמשת עילה לפטור מאחריות לביצוע עבירה זולת אם הטעות הייתה בלתי נמנעת באורח סביר, סייג שלא חל במקרה דנן. בית המשפט גזר על העותר עונש של נזיפה וקנס בסך 500 ש"ח.

ביום 30.7.2007 הגיש העותר ערר לבית הדין לערעורים כנגד פסק דינו של בית הדין למשמעת בטענה כי היה מקום לקבל את טענתו בדבר טעות במצב דברים וכן כי צילום רכבו הנו בבחינת תקיפה המאפשרת שימוש בכוח לצורך הגנה עצמית.

בפסק דינו מיום 13.2.2008 ציין בית הדין לערעורים בהערת אגב כי אין הוא בטוח כי הפטור אותו מקים סעיף 34יח לחוק העונשין קיים גם בדין המשמעתי וכי ניתן לגזור ממנו אל תוך עבירות המשמעת המפורטות בחוק המשטרה וכי יש מקום כי שאלה זו תוכרע בפני הרכב קבוע של בית הדין לערעורים שכן מדובר בשאלה משפטית של ממש. חרף אמירה זו, דן בית הדין לערעורים בטענה לגופה וקבע, כי צדק בית הדין למשמעת בקובעו כי מדובר בטעות בפרשנות משפטית ולא בטעות במצב דברים והוסיף כי, אף אם תתקבל טענתו של העותר בגין קיומה של טעות במצב דברים, הרי שהגנה זו לא קמה לו, שכן אינה סבירה ואינה כנה. עוד דחה בית הדין לערעורים את הטענה כי צילום רכבו מהווה תקיפה וכי שימושו בכוח היווה אקט של הגנה עצמית, שכן טענות אלו הועלו לראשונה במסגרת ערעור זה.

לטענת העותר, החלטתו של בית הדין לערעורים לוקה בחוסר סבירות קיצוני, שכן קביעתו שיש לדון בשאלת תחולת סעיף 34יח בפני הרכב קבוע היא במילים אחרות קביעה שאין ברשותו הכלים והמיומנויות לקיים ולבחון טענות משפטיות שאותן העלה העותר ועל כן, עצם דיונו בעניינו של העותר והחלטתו בו עולים כדי פגיעה בזכותו של העותר למשפט צדק ולהליך הוגן. עוד טוען העותר כי התנהלותו של בית הדין לערעורים לוקה בחוסר סבירות נוכח העובדה כי פסק הדין ניתן בהרכב חסר, ללא הסכמת העותר וכי לא נוהל פרוטוקול הישיבה בעת מתן פסק הדין. נוסף לכך טוען העותר כי נפלו פגמים בהתנהלותו של מפכ"ל המשטרה (הוא המשיב 2) שעה שמינה את הרכב המותב היושב בדין כך שנשיא בית הדין לערעורים אינו עורך דין. מינוי זה, לדידו של העותר, הביא להתנהלות בלתי סבירה של בית הדין לערעורים בכלל, ובעניינו בפרט, זאת על אף שלשון החוק כפשוטה מתירה הרכב מסוג זה.

מנגד טוענים המשיבים כי יש לדחות את העתירה על הסף, מאחר ואינה מבססת כל עילה משפטית להתערבות בפסק הדין של בית הדין לערעורים וכן מאחר והיא לוקה בשיהוי, שכן היא הוגשה שלושה חודשים לאחר מתן פסק הדין נשוא העתירה. לגופו של עניין טוענים המשיבים כי דין העתירה להידחות, שכן לא נפל פגם בהרכבו של בית הדין לערעורים הלכה למעשה, שכן עומד הוא בדרישות החוק, מה גם שטענות העותר הינן בגדר טענות בדבר פסלות שופט שהעותר מנוע מלהשמיען לראשונה במסגרת עתירה לבית הדין הגבוה לצדק. זאת ועוד, מדגישים המשיבים כי אותה אמירה של בית הדין לערעורים בדבר תחולת סעיף 34יח לחוק העונשין הינה בגדר אמרת אגב שלא הייתה לה כל נפקות ממשית בדיון המשפטי שהתנהל בתיק ולהכרעה אליה הגיע בית הדין לערעורים בסופו של יום.

כידוע, בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, יתערב בפסק דינו של בית דין אך במקרים נדירים בהם נתגלתה טעות משפטית מהותית וכאשר הצדק מחייב התערבות זו. כך הוא הדבר למשל כשמ דובר

בפסק דין של בית הדין הארצי לעבודה (בג"ץ 525/84 נביל חטיב ואח' נ' בית הדין הארצי לעבודה , פ"ד מ(1), 673 , 695-694 (1986)), ואין הדבר שונה כשבפנינו פסק דין של בית הדין לערעורים (בג"ץ 52/86 פרידמן נ' משטרת ישראל , פ"ד מ(2) 449 (1986)). מקרה זה אינו אחד מאותם מקרים נדירים בהם נפלה טעות משפטית מהותית בפסק דינו של בית הדין לערעורים. פסק דינו הינו מנומק ומבוסס על התשתית הראייתית בתיק, לרבות הודאתו של העותר שהשתמש בכוח באירוע השני. בית הדין לערעורים, על אף אותה אמרת אגב, התייחס לטיעוניו של העותר לגופם, ולא מצאנו מבין טענותיו של העותר עילה המחייבת התערבות בקביעותיו של בית הדין לערעורים.

אשר על כן, דין העתירה להידחות על הסף.

ש ו פ ט

השופטת א' פרוקצ'יה :

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופט א' רובינשטיין :

א.

מצטרף אני להכרעת חבריי. אבקש אך להוסיף במבט צופה פני עתיד את אלה: ראשית, כי משאין בנמצא "הרכב קבוע של בית הדין לערעורים" – ואני מניח שהכוונה הייתה למותב בראשותו של נשיא בית הדין לערעורים, כשופט הבכיר האחראי לפעילות בית הדין – תונחל לכל ההרכבים תובנה זו, קרי, כי בידם סמכות להכריע בתיקים שלפניהם בכל טענה.

ב.

שנית, הערה זו מביאתני לעניין נוסף: הגם שעל פי לשון חוק המשטרה (דין משמעתי, בירור קבילות שוטרים והוראות שונות) תשס"ו-2006, בסעיף 56 אין חובה כי בראש כל מותב ישב עורך-דין, אף כי שניים משלושת החברים צריך שיהיו עורכי-דין – נראה לי כפרקטיקה נכונה ויעילה שעורך-דין יעמוד בראש המותב. הטעם פשוט: דיון מעורר כדרך שיגרה שאלות דיוניות כאלה ואחרות, שמיומנותו של ראש המותב בהן היא משמעותית.

ג.

ולבסוף – באשר לטענת ההרכב החסר במעמד פסק הדין – על פי החוק הנזכר ניתן לכאורה ליתן את פסק הדין שלא במעמד הנאשם או הנתבע (סעיף 57(ב) לחוק), ולא כל שכן לכאורה כך בערעור. ואולם, אם ניתן פסק הדין במעמד הצדדים, ראוי שהמותב יהא מלא, לכל צורך דיוני העשוי להתעורר. הדברים נאמרים, בין השאר, כיוון שהמ דובר בחוק חדש שהדעת נותנת כי מסגרתו מעוצבת והולכת.

ד.

בנתון לאלה מצטרף אני לפסק דינו של חברי השופט ג'ובראן כאמור.

ש ו פ ט