בג"ץ 8675/10 יניב בן יצחק נ. בית הדין לערעורים של משטרת ישראל

בבית המשפט העליון

בג"ץ

8675/10

בפני:

כבוד השופט א' גרוניס

כבוד השופטת מ' נאור

כבוד השופטת ע' ארבל

העותר:

יניב בן יצחק

נ

ג

ד

המשיבים:

1.בית הדין לערעורים של משטרת ישראל

2.מחלקת משמעת משטרת ישראל

3.פרקליטות המדינה ירושלים

עתירה למתן צו על תנאי

בשם העותר:

עו"ד א' תמיר

בשם המשיבים:

עו"ד מ' ששון

פסק דין

השופטת ע' ארבל :

1.העותר, שוטר, הורשע על ידי בית הדין למשמעת של המשטרה בעבירה של התנהגות שאינה הולמת שוטר, לפי סעיף 3 לתוספת לחוק המשטרה (דין משמעתי, בירור קבילות שוטרים והוראות שונות), תשס"ו – 2006. בגין הרשעתו נגזר לו עונש של נזיפה חמורה. ערעור שהגיש על פסק הדין למשיב 1, בית הדין לערעורים של המשטרה, נדחה. מכאן העתירה שבפנינו, בגדרה מבקש העותר להורות על ביטול פסק דינו של המשיב 1.

בקצרה יצוין כי עובדות כתב האישום שהוגש נגד העותר הן כי העותר הגיע בבוקר יום אל בית משפט השלום ברמלה, כשהוא נוהג ברכב ליווי, וביקש להיכנס לחניון בית המשפט. לאחר שנכנס לחניון התבקש לצאת ממנו ועשה כן. הוא ביצע פניית פרסה וביקש להיכנס אל החניון פעם נוספת, אך המאבטח סירב להכניסו. בעקבות זאת נעמד העותר עם רכבו מול מחסום החניון ומנע כניסתם של רכבים נוספים לחניון, ביניהם רכביהם של מספר שופטים. כאשר התבקש על-ידי המאבטח להזיז את הרכב, השיב לו העותר כי אם הוא לא נכנס לחניון – איש לא ייכנס. אף התערבותו של מזכיר בית המשפט לא הועילה, והעותר אף כעס עליו ואמר לו כי אם ימשיך זה הראשון בדבריו, יביא העותר לכך שייפתח נגדו תיק פלילי בגין העלבת עובד ציבור. עוד נטען כי בהמשך, לאחר שמזכיר בית המשפט אמר לו כי תוגש נגדו תלונה למפקדו ולמפקד המחוז, איים העותר לעצרו וחסם את כניסתו אל בית המשפט. העותר ניאות להזיז את רכבו רק לאחר התערבותה של סגנית נשיא בית המשפט.

2.בית הדין למשמעת הרשיע את המערער בעבירה של התנהגות שאינה הולמת שוטר וזיכה אותו מן העבירה של שימוש לרעה בסמכות. בית הדין ביכר את עדויות עדי התביעה, אותן מצא אמינות, על פני עדותו של העותר, תוך שלא חסך בפירוט התרשמותו השלילית מעדותו. הכרעת הדין מפורטת ומנומקת כדבעי, תוך שבית הדין מנתח בפירוט רב את העדויות והראיות ואת התמונה העולה מהן. בין היתר נדרש בית הדין למכתבים שנכתבו על ידי כמה מן השופטים שעוכבו לכאורה בכניסה לבית המשפט בגין האירוע והוגשו על ידי התביעה. נקבע כי מאחר שמכתבים אלה הוגשו על ידי התביעה בהסכמת ההגנה, אין מחלוקת באשר לאמיתות תוכנם. בית הדין הוסיף כי מכתבים אלה עומדים בסתירה לעדויות התביעה ואף בסתירה בינם לבין עצמם. המכתבים נכתבו לבקשת המחלקה לחקירות שוטרים מספר חודשים לאחר האירוע ומתוכנם עולה כי הם מתייחסים לאירוע או לאירועים אחרים. לפיכך ציין בית הדין כי בכל הכבוד הראוי אין הוא סבור כי יש ליתן להם משקל.

3.ערעור שהגיש העותר למשיב 1, בית הדין לערעורים של המשטרה (להלן:

בית הדין לערעורים ) נ דחה. בית הדין לערעורים, בפסק דין מפורט אף הוא, לא מצא כי קמה עילה להתערב בממצאי המהימנות והעובדה שקבעה הערכאה הדיונית, שלהם בסיס איתן. עוד ציין כי המסקנות שהסיק בית הדין למשמעת עולות מן החומר שהיה בפניו ומתיישבות עם ההיגיון והשכל הישר. בית הדין לערעורים נדרש לטענות שהעלה העותר באשר לאי-מתן משקל למכתבי השופטים, אך לא מצא כי יש להתערב בקביעה זו, מהטעם שהיה מקום שהתביעה תגיש את המכתבים לבית הדין בכדי שתהא בפניו תמונה מלאה. במועד הגשת המכתבים לא הביעה התביעה כל הסתייגות מתוכנם ועל כן זה אינו יכול להיות שנוי במחלוקת. ואולם, הסתייגות כאמור הובעה בהמשך על ידי התביעה, שאף הביאה ראיות שסתרו את תוכן המכתבים. במצב דברים זה, כך נקבע, היה בית הדין למשמעת רשאי לקבוע את שקבע, משנוכח כי המכתבים אינם תואמים את התמונה הראייתית המלאה שבפניו. הערעור על גזר הדין נדחה גם הוא.

4.העותר טוען בעתירה שלפנינו כי מכתבי השופטים מעלים כי במועד הרלוונטי לא הייתה כל חסימה בכניסה לבית המשפט. הוא גורס כי העובדה שמכתבים אלה לא זכו לכל משקל ראייתי אף על פי שהוגשו בהסכמה ביחס לתוכנם, היא בלתי סבירה ופוגעת בזכותו להליך הוגן. עוד נטען כי מאחר שהמכתבים הוגשו בהסכמה, נמנעה ממנו האפשרות לחקור את השופטים שכתבו את המכתבים ולכן אין לקבל את קביעת בית הדין כי ייתכן שהתייחסו במכתביהם לאירוע אחר. קבלת טענותיו, מבהיר הוא, צריכה להוביל לביטול פסק הדין.

5.המשיבים סבורים כי דין העתירה להידחות בהיעדר עילה להתערב בפסיקתו של בית הדין המשמעתי לערעורים. זאת, כיוון שהטענות שהעותר מעלה הן "ערעוריות" במהותן.

6.כידוע, התערבותו של בית משפט זה בפסיקתו של בית דין משמעתי לא בנקל תיעשה והיא שמורה לאותם מקרים בהם התגלתה טעות משפטית מהותית וכאשר הצדק מחייב התערבות זו (ראו למשל: בג"ץ 4189/08 שלסט נ' בית הדין המשמעתי לערעורים של משטרת ישראל (לא פורסם, 14.9.08) ; בג"ץ 52/86 סנ"צ משה פרידמן נ' משטרת ישראל , פ"ד מ(2) 449 (1986)). מקרים אלה חריגים ונדירים הם. המקרה שבפנינו אינו אחד מהם. טעם רב יש בטענת המשיבים כי טענותיו של העותר מקומן הראוי להישמע הוא במסגרת ערעור, והן אכן נשמעו במסגרת זו – ונדחו. נוסיף כי גם אנו, כמשיב 1, לא מצאנו כי יש הצדקה להתערבות בממצאיו של בית הדין המשמעתי, המבוססים על התרשמותו הבלתי אמצעית מן העדים ומגבשים יחדיו תמונה של האירוע בגינו הועמד העותר לדין. מטעם זה איננו רואים להתערב גם בטענות לעניין המשקל הראייתי שיש ליתן למכתבי השופטים ונציין רק כי נימוקי הערכאות דלמטה לעניין זה מקובלים עלינו. עוד יש להטעים כי העותר, אשר הסכים להגשת המכתבים בזמן אמת, אינו יכול להישמע עתה בטענה כי בשל ההסכמה נמנעה ממנו האפשרות לחקור העדים ובכך נפגעה זכותו להליך הוגן.

העתירה נדחית אפוא.

העותר יישא בהוצאות משפט ובשכר טרחת עורכי דינם של המשיבים בסך 5,000 ₪.