בג"ץ 4190/02הרב מאיר כנפו נ. כנפו שמעון

המבקשים, המשיב 1 (להלן: שמעון) והמשיב הפורמלי 4 (להלן: דוד) הם ארבעה מעשרת ילדי משפחת כנפו. המשיבה 2 היא אשתו של המשיב 1 (להלן ביחד: המשיבים). האֵם והאב למשפחת כנפו עלו לארץ והתגוררו משנת 1956 במשק מס' 33 במושב חגור יחד עם עשרת ילדיהם. מזכירות המושב והסוכנות היהודית (להלן: הסוכנות) סירבו לרשום את הזכויות במשק על-שם ההורים מפאת גילם המבוגר, ולפיכך, נרשם המשק תחילה על-שם האח הבכור, דוד, ולאחר שנישא, נרשם המשק בשנת 1973 על-שם שמעון. בשנת 1974 נישא שמעון ועבר לגור בפתח-תקווה, בה הוא מתגורר עד היום. בשנת 1985 נפטר האב, ובחלוף כשש שנים נפטרה אף האֵם. בצוואה שהותירה, ציוותה האֵם את המשק לכל עשרת ילדיה. בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו הורה לקיים את צוואת האֵם תוך ששאלת הזכויות במשק לא נדונה ולא הוכרעה.

המבקשים הגישו בבית-משפט השלום בפתח-תקווה תובענה למתן פסק-דין הצהרתי, לפיו למשיבים אין כל זכויות כברי-רשות ביחס למשק מס' 33; כי האֵם המנוחה הייתה ברת-הרשות במשק; וכי יורשיה זכאים לרשת את זכויותיה על-פי צוואתה. המבקשים טענו, כי רישומו של שמעון כבר-רשות במשק היה פורמלי בלבד; וכי נעשה רק משום שלא ניתן היה לרשום את המשק על-שם ההורים. עוד טענו המבקשים, כי שמעון לא התגורר במשק ולא נהג בו מנהג בעלים; וכי לאחר שהתברר להורים ששמעון טוען שהזכויות במשק הן שלו, חתם שמעון בשנת 1979 על יפוי-כוח נוטריוני בלתי חוזר, לפיו הוא מעביר את זכויותיו במשק לאֵם. כן הגישו המבקשים בקשה למתן צו מניעה זמני, שיאסור על המשיבים לתפוס חזקה במשק עד למתן פסק-דין. ברם, בעניין זה הגיעו הצדדים להסדר פשרה, אשר ניתן לו תוקף של החלטה, ולפיו המשיבים לא יתגוררו במשק כל עוד יתקיימו הליכים בתיק זה.

בחודש ינואר 2002 ניתן פסק-דין שבגידרו דחה בית-משפט השלום את תביעתם של המבקשים. בית-המשפט קבע, כי הזכויות, נכון ליום הגשת התביעה, רשומות על-שם שמעון ואשתו; כי על המבקשים מוטל הנטל להוכיח שהרישום אינו תקף; וכי המבקשים לא עמדו בנטל זה. עוד קבע בית-המשפט, כי במשך כל השנים נהגו המשיבים מנהג בעלים במשק; כי שמעון חתם על יפוי-הכוח רק כדי להפיס את דעתה של אמו; כי מעולם לא הושלמו פעולות העברת הזכויות בעקבות יפוי-הכוח; וכי אף אם הושלמו, הרי שלא ניתן להוריש זכויות של בר-רשות, כאשר ההסכם שמכוחו ניתנו הזכויות אינו מתיר זאת.

לבקשת המבקשים קבע בית-משפט השלום, כי הוא מעכב את ביטולו של הסעד הזמני למשך 45 ימים. המבקשים הגישו ערעור לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו על פסק-דינו של בית-משפט השלום, ובו טענו כנגד התבססותו של בית-משפט השלום על רישום הזכויות של בר-רשות במזכירות המושב ובסוכנות. המבקשים טענו, כי זכויות בר-רשות אינן זכויות במקרקעין, ולפיכך הרישום אינו קונסטיטוטיבי. המבקשים הוסיפו וטענו, כי יפוי-הכוח הינו מסמך משפטי מחייב וכך אף ראו אותו הצדדים; וכי עסקת הויתור על זכויות בר-הרשות לטובת האֵם הושלמה. לבסוף טענו המבקשים, כי יש לתת לצוואה פרשנות המקיימת אותה, ולפיכך שגה בית-משפט השלום כאשר קבע, כי החלק בצוואתה של האֵם, שבו ציוותה את זכויותיה ביחס למשק לילדיה, הינו חסר תוקף. כן הגישו המבקשים בקשה למתן סעדים זמניים, ובמסגרתה ביקשו צו מניעה שיאסור על המשיבים להתגורר במשק, לעשות בו שימוש ולבצע פעולה משפטית כלשהי בנוגע לזכויות ביחס למשק, וצו עשה זמני המורה למשיבים להעביר את דמי השכירות בגין השכרת המשק לידי נאמן. ואולם, המשיבים התנגדו למתן סעדים זמניים אלו, ובית-המשפט המחוזי דחה את הבקשה.

מכאן הבקשה שבפניי למתן רשות ערעור, שבגידרה טענו המבקשים, כי סיכוייהם לזכות בערעור גבוהים; וכי אי מתן הסעד המבוקש יגרום למבקשים לנזק בלתי-הפיך ויסכל את מימוש תוצאות הערעור, שכן המשיבים מתכוונים למכור את המשק בהקדם האפשרי. לבסוף טענו המבקשים, כי גם מאזן הנוחות נוטה לטובתם, שכן נזקם של המשיבים באם יינתן הסעד הזמני הינו לכל היותר ירידת ערך המשק ומכירתו בעתיד במחיר נמוך יותר, וזאת, לעומת נזקם של המבקשים באם לא יינתן סעד זמני, והוא איבוד המשק כולו.

מנגד טענו המשיבים, כי למבקשים אין כל סיכוי לזכות בערעור; וכי טענותיהם הן טענות עובדתיות בעיקרן, שהוכרעו בבית-משפט השלום. עוד טענו המשיבים, כי הושגה פשרה עם יתר האחים, אשר בתמורה לכספים שקיבלו, הסכימו לוותר על כל טענה בנושא זה. המשיבים הוסיפו וטענו, כי על המבקשים היה לפעול לפי סעיף 114 לחוק הירושה, תשכ"ה1965-, העוסק במשק חקלאי, כלומר לבקש מבית-המשפט שיצהיר מיהו היורש שיכול ומוכן לקיים את המשק, ולהגיש נגדו תביעה כספית בגין חלקם במשק, תביעה שכבר התיישנה. עוד טענו המשיבים, כי זכויות של בר-רשות אינן ניתנות להורשה, שכן ההסכם שמכוחו ניתנו הזכויות קובע זאת. לבסוף טענו המשיבים, כי צו זמני ימנע מהם הנאה מלאה מרכושם ויטיל מגבלות על יכולתם למקסם את רווחיהם מנכסיהם; כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם, שכן הסכימו משנת 1994 לא לעשות דיספוזיציה במשק כל עוד התבררה התביעה בבית-משפט השלום; וכי עלול להיגרם להם נזק כתוצאה מחוסר יכולתם לממש את זכויותיהם ולמכרן, זאת בהתחשב במיתון העמוק הפוקד את המשק וירידת מחירי הנדל"ן.

החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור וכאילו הוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה.

בנסיבות העניין שבפניי יש מקום להיענות לבקשה למתן צו מניעה זמני. שכן, כאמור, המשיבים אינם מכחישים, כי בכוונתם למכור את המשק ובהקדם האפשרי; ולפיכך, הימנעות ממתן צו מניעה זמני עלולה להקים קושי בהחזרת המצב לקדמתו ולסכל את מימוש זכייתם של המבקשים בערעור, אם אמנם יזכו בו. במצב דברים זה, וכאשר המשיבים לא הצביעו על נזק שערובה אינה יכולה לפצות אליו, די בכך שעל-פניו ערעורם של המבקשים אינו חסר סיכוי כדי להצדיק מתן סעד זמני. ראו בש"א 4459/94 סלמונוב נ' שרבני , פ"ד מט(3) 479.

אשר-על-כן, הערעור מתקבל, במובן זה שהחלטת בית-המשפט המחוזי מבוטלת, וניתן בזאת צו מניעה זמני האוסר על המשיבים לבצע פעולה משפטית או דיספוזיציה כלשהי (למעט שכירות) ביחס למשק מס' 33 עד למתן פסק-הדין בערעור בבית-המשפט המחוזי. כניסתו של צו זה לתוקף מותנית בכך שהמבקשים יחתמו על ערבות עצמית לכיסוי כל נזק שנגרם למשיבים כתוצאה ממתן צו זה, באם יידחה הערעור.

הוצאות בקשה זו נקבעות בסך של 15,000 ש"ח והן תשולמנה לפי תוצאות הערעור בבית-המשפט המחוזי.