בג"ץ 4193/09 שמואל הרטשטיין ,בשם יורשי בלאו שושנהז''ל נ. משרד האוצר -הל

השופט י' דנציגר:

לפנינו עתירה שעניינה החלטות ועדת העררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957 (להלן: ועדת העררים ) שניתנו בעניינה של הגב' שושנה בלאו ז"ל (להלן: המנוחה ).

1.

העותר מונה כמנהל עזבונה של המנוחה, שנפטרה ביום 7.3.2004. המנוחה הייתה ניצולת שואה שבתקופת השואה נכלאה במחנה ההשמדה אושוויץ וביצעה עבודות כפייה.

2.

בשנת 1963 קבעה ועדה רפואית כי המנוחה סובלת מחירשות כמעט גמורה והכירה במחצית מאחוזי הנכות בגין כך ככאלה שנגרמו עקב הרדיפות. על פי הנטען, מקורה של החירשות במכות שספגה המנוחה בעת ביצוע עבודות כפייה וכן נטען כי רופאה במחנה ניקבה את אוזנה במסרגה ועקב כך החלה לסבול מדלקות חריפות.

3.

המנוחה הגישה ערר לועדת העררים בטענה שלא ניתן כל טעם מדוע רק מחצית מאחוזי הנכות הוכרו ככאלה שנגרמו עקב הרדיפות. ועדת העררים, בראשות כבוד השופט מ' לנדמן , קבעה - בהחלטה מיום 21.8.2007 - כי על פי הפסיקה, אין בעובדה שהנטייה לדלקות אזניים הייתה קיימת לפני מאורעות השואה כדי למנוע זכאות למלוא אחוזי הנכות כאשר הליך ההתפרצות אירע בשל אירועי השואה. לפיכך, קבעה ועדת העררים, כי "מן הראוי לעשות צדק עם העוררת, ולו לאחר מותה". אשר על כן, קיבלה ועדת העררים את הערר כך שמלוא אחוזי הנכות שנקבעו בגין החרשות יוכרו ככאלה שנגרמו עקב הרדיפות.

בעקבות בקשה שהגיש ב"כ המנוחה הבהירה ועדת העררים בהחלטה מיום 23.9.2007 כי אין צו להוצאות וכי לעניין הפרשי הריבית וההצמדה "מופנה ב"כ העוררת לחוק [ה]קצבאות (פיצוי בשל איחור בתשלום) שהתשלום יבוצע מן הסתם על פיו". בהחלטה נוספת מיום 24.10.2007 הבהירה ועדת העררים כי "מועד התשלום הוא מהמועד בו הוכרעה באופן חלקי [הזכאות - י.ד.] 1963".

4.

לטענת העותר, חילוקי הדעות בין עזבון המנוחה לבין המשיב מתמקדים בשני אלה: ראשית, לטענת העותר, מן הדין ומן הצדק שהתשלום ה"מתוקן" בהתאם להחלטת ועדת העררים יתחיל ממועד תחילת תשלום הקצבה למנוחה, קרי מחודש אפריל 1954 ולא כפי שנקבע, רק משנת 1963. שנית, לטענת העותר, על המקרה דנן צריך לחול סעיף 3א לחוק הקיצבאות (פיצוי בעד איחור בתשלום), התשמ"ד-1984 שעניינו עיכוב תשלום קצבה שלא בתום לב, ולא - כגישת המשיב - סעיף 2 לאותו חוק שעניינו קצבה ששולמה באיחור. בקשתו של העותר היא כי נורה למשיב לשלם את הקצבה המגיעה למנוחה על פי החלטת ועדת העררים בהתאם לאמור לעיל.

5.

אין בידינו להיעתר לעתירה. העותר מלין נגד החלטות ועדת העררים שניתנו על פי סעיף 17 לחוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957. על פי סעיף 17(ח) לאותו חוק, על החלטותיה של ועדת העררים ניתן לערער לבית המשפט המחוזי תוך שלושים יום מיום מתן ההחלטה, בנקודה משפטית בלבד. משקבע המחוקק את דרך ההשגה על החלטת ועדת העררים, אין לעקוף דרך זו באמצעות עתירה לבית משפט זה (ראו: בג"ץ 1359/08 קורנסקו נ' לשכת שיקום נכי רדיפות הנאצים - משרד האוצר (לא פורסם, 22.5.2008) והאסמכתאות הנזכרות שם). ברי כי משהחלטות ועדת העררים נשוא עתירה זו ניתנה לפני כשנתיים חלף המועד שנקבע להגשת ערעור אולם התרופה לכך אינה בהגשת עתירה לבית משפט זה. יתרה מכך, חלוף הזמן מאז ניתנו ההחלטות נשוא העתירה מעיד גם על השיהוי בפנייתו של העותר לבית משפט זה, שאף בו יש כדי להצדיק את דחייתה.

6.

בנסיבות האמורות לעיל, העתירה נדחית על הסף.