בג"ץ 4228/02 שאמה שיווק ואיחסון גידולים חקלאיים בע"מ נ. הוועדה המחוזית לת

ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים בראשון לציון (השופט א' ד' גולדס) מיום 13.5.2002, שלא לפסול עצמו מלדון בעניינם של המערערים (ב"ש 1014/02).

1.המערערת 1 הקימה על מקרקעין בראשון לציון מבנה. בגין עבודות בנייה אלו הוגש כתב אישום (עמ"ק 1901/01) כנגדה וכנגד המערערים 2-5, המכהנים אצלה במשרות שונות. על פי כתב האישום ביצעו המערערים עבודות הטעונות היתר ללא היתר (עבירה על הוראות סעיפים 145(א)(2) ו-204(א) ו-208 ו-253 לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק)). התיק נדון בבית המשפט לעניינים מקומיים בראשון לציון (השופט א' ד' גולדס). המערערים 1 ו-5 הורשעו על פי הודייתם (ביום 25.11.2001), במסגרת עיסקת טיעון, בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום. כך היה גם לגבי המערערים 3 ו-4 שהורשעו על פי הודייתם (ביום 30.12.2001). הנאשם 2, אשר כפר בהאשמות כנגדו, הורשע אף הוא (ביום 21.4.2002). המערערים 1 ו-5-3 הגישו ערעור על פסק דין זה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

2.בין לבין הוגשה כנגד המערערים (ביום 11.2.2002) בקשה לבית המשפט לעניינים מקומיים בראשון לציון (ב"ש 1004/02), לפי סעיף 246 לחוק, בה נתבקש בית המשפט להוציא צו זמני למניעת פעולות ושימוש במקרקעין האמורים (להלן: בקשה לצו הזמני), וסגירת המבנה שנבנה על המקרקעין עד לקבלת היתר כדין. תיק זה נדון אף הוא בפני השופט א' ד' גולדס. לאחר הליך שכלל עדויות, חקירות נגדיות וסיכומים, קבע בית המשפט (ביום 25.3.2002) כי הוא מקבל את הבקשה ונותן צו כמבוקש. גם כנגד החלטה זו הוגש ערעור התלוי ועומד בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

3.ביום 20.3.2002 נפתח הליך נוסף (ב"ש 1014/02) כנגד המערערים בגין אותן עבודות הבניה שבוצעו במקרקעין, ובמסגרתו הוגשה לבית המשפט לעניינים מקומיים בראשון לציון בקשה למתן צו הפסקה שיפוטי (להלן: בקשה לצו הפסקה) לפי סעיף 239 לחוק. בבקשה זו התבקש בית המשפט, בין היתר, לצוות על המערערים וכל מי שעובד מטעמם להפסיק כל בנייה על המקרקעין. נטען, כי היתר הבניה שהוציאה הועדה המקומית לתכנון ובניה למערערת 1 הינו היתר בלתי חוקי, שכן הוא אינו תואם לתוכניות החלות על המקרקעין ואינו תואם לשימושים החקלאיים המותרים בתוכניות אלו. בבקשה זו, כמו בקודמתה, דן השופט גולדס.

4.במהלך הדיון הראשון בבקשה לצו הפסקה (ביום 13.5.2002) ביקשו המערערים מבית המשפט לפסול עצמו מלדון בבקשה. לטענתם, לאור ההחלטה ופסקי הדין הקודמים שניתנו כבר בעניינם על ידי בית המשפט, אין השופט גולדס יכול להמשיך לשבת בדין. זאת שכן הן בבקשה לצו זמני והן בפסק הדין קבע בית המשפט את כל הקביעות העובדתיות והמשפטיות להן הוא זקוק כדי להגיע לתוצאה המבוקשת בבקשה לצו הפסקה, ואף עשה זאת בצורה נחרצת וברורה. המערערים הוסיפו, כי זאת בדומה לכך שאין זה מן הראוי ששופט היושב בסעד זמני או הדן בבקשת המעצר ידון אף בתיק העיקרי. המשיבה התנגדה לבקשת הפסילה. לטענתה כיום נקבע בסדר הדין האזרחי שכאשר שופט נקבע לדון בתיק מסוים הוא ידון גם בבקשות לסעדים זמניים המוגשות במסגרת אותו התיק. זאת שכן הוא המצוי באופן הטוב ביותר בפרטי העניין.

5.בהחלטתו (מיום 13.5.2002) דחה בית המשפט את בקשת הפסילה. בית המשפט קבע, כי אין מדובר בתיקים בהם קבלת הראיות תלויה במהימנות עדים אלא האמור בראיות אובייקטיביות שאין למי מהצדדים להליך השפעה עליהם (קיומו של היתר בניה, עשיית הפעולות, היות הקרקע חקלאית). בנוסף, בית המשפט אינו מושפע מדברים ששמע בהליך ביניים קודם באותו עניין. כמו כן, אין הנדון דומה לשמיעת הליכים פליליים, שכן מדובר בהליך מינהלי הדומה במהותו לדיון בבקשה לצו מניעה זמני, שם שופט אחד שומע הן ההליך בסעד הזמני והן בסעד העיקרי. בית המשפט הוסיף, כי כאשר קיים שופט אחד היושב דרך קבע בבית משפט לעניינים מקומיים ובפניו מתבררות בקשות שונות ואף כתבי אישום שונים, לא ייתכן כי השופט יפסול עצמו מלדון בהליכים שונים הנוגעים לאותם מקרקעין. כן קבע בית המשפט, כי אף שבבקשה לצו זמני נקבעו על ידו ממצאים, הרי שהדבר מחויב המציאות ונותר במסגרת הדיונית של הסעד הזמני. כנגד החלטה זו מכוון הערעור שבפני.

6.בערעור חוזרים המערערים על הטענות אותן הביאו בפני בית המשפט קמא. לטענתם ההחלטות בהליכים הקודמים משליכות בהכרח על התיק שלפנינו, באשר האמור באותם המקרקעין, באותן פעולות הבניה ובאותם גורמים מעורבים, ואף הסעדים והצווים המבוקשים מבוססים על אותן עבירות הקבועות בחוק התכנון והבנייה. בנוסף, בפרשות הקודמות קבע בית המשפט קביעות עובדתיות ומשפטיות נחרצות, לגופו של עניין, שדי בהן על מנת ליתן בידי המשיבה את מלוא הסעד המבוקש על ידה במסגרת הבקשה לצו הפסקה, ואשר יוצרות חשש ממשי למשוא פנים. לטענת המערערים, חשיפתו של בית המשפט לנתונים שונים אשר אין להם כל זכר בבקשה לצו הריסה, בהם הרשעותיהם הקודמות של המערערים בעמ"ק 1901/01 וגזר דינם, תשפיע על שיקול דעתו בהכריעו בבקשה לצו הפסקה. זאת בניגוד לדין הקובע כי על השופט ללמוד ולהכריע בבקשה אך ורק מהנתונים שהוצגו בפניו בבקשה עצמה. מוסיפים המערערים, כי מראית פני הצדק ותחושת אי הנוחות הנוצרת אצל המערערים עקב הדיונים החוזרים ונשנים באותו העניין בפני השופט גולדס, מחייבת את פסילתו. בנוסף, כתב האישום שהוגש כנגדם הינו הליך פלילי לכל דבר ועניין. לכן, מן הראוי להחיל על המקרה שלפנינו את ההלכה הנוהגת בשמיעת בקשה למעצר עד תום ההליכים, לפיה מן הראוי כי שופט הדן בצו המעצר ואשר נתן דעתו לחומר הראיות ולאחריות הנאשם לא ידון באישום גופו. מוסיפים המערערים, כי טעה בית המשפט בקובעו כי אין מדובר בתיקים בהם קבלת הראויות תלויה במהימנות העדים, שכן עיון בפסק דינו של המערער 2 מעלה שבית המשפט דחה את גירסתו, ובהסתמך על כך הרשיעו בדין. לסיום טוענים המערערים כי מאחר והדיון בבקשה לצו הפסקה טרם החל, לא ייגרם כל עיכוב או נזק מקבלת הערעור.

7.המשיבה מצדה סומכת ידיה על החלטתו של בית המשפט קמא. לטענתה, בדיון בהליך לפי סעיף 239 לחוק יהיה על בית המשפט לקבוע האם הפעולות והשימושים של המערערים נעשו ללא היתר כדין, ומכאן ששאלת המפתח תהיה האם ההיתר בלתי חוקי. שאלה זו טרם נדונה על ידי בית המשפט בשני ההליכים הקודמים, ולפיכך הקביעות אותן קבע בית המשפט בהליכים הקודמים אינן מונעות ממנו לדון בבקשה למתן צו הפסקה שיפוטי. כמו כן, אף אם יועבר התיק לשופט אחר, הרי שיעמדו לעיונו כל ההליכים שנוהלו בעניינם של המערערים בעבר.

8.לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. אכן, ההליכים השונים שהתבררו בפני השופט גולדס סובבים כולם סביב אותה חלקת קרקע מושא הדיון בערעור שלפנינו. אולם, עצם העובדה כי ניתנו כנגד המערערים שני פסקי דין בנוגע אליה, אינה מהווה ראיה לחשש ממשי למשוא פנים בהליך שבפני. העובדה כי שופט יושב לדון בעניין דומה, עובדתית או משפטית, אפילו בין אותם הצדדים, אין בה כדי להביא - כשלעצמה - לפסילתו (ראו: ע"א 8080/01 עיריית טייבה נ' ברכאל את עזאם בע"מ (לא פורסם); ע"א 6812/98 בי.ג'י. אסיסטנס לימטד נ' גיזלה פרוינד (לא פורסם); ע"א 2406/98 מסגרית קינג נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). נדרש, על כן להראות קיומו של חשש ממשי למשוא פנים בהמשך ישיבתו של היושב בדין במשפט. נחה דעתי כי בנסיבות המקרה לא הוכח חשש ממשי מעין זה. אמת, בית המשפט קבע ממצאים מסויימים בהליכים הקודמים, אולם כעולה מהחלטתו והחומר שבפני, אין המדובר בממצאי מהימנות אלה בהסקת מסקנות מחומר ראיות שהובא בפניו וניתוחן המשפטי, כאשר "הקביעות שנעשות יפות הן לכל תיק שנשמע לגופו". במובן זה, מקובל עלי כי דעתו של השופט נותרה פתוחה וכי נכון הוא לשנות מממצאיו ומסקנותיו בהליכים הקודמים ככל שיש בידי המערערים כדי לבסס טענותיהם בנדון על פי סדרי הדין והראיות (ראו והשוו: ע"פ 6545/02 גמליאל יוסף נ' ראש עיריית הרצליה (טרם פורסם)) . נוכח נסיבות אלו, כאמור, לא מצאתי קיומו של חשש ממשי למשוא פנים בנסיבות המקרה.

אשר על כן, דין הערעור להידחות.