ע"א 2406/98 מסגרית קינג נ. מדינת ישראל -מנהל מס ערך מוסף

1.המערערת נישומה על ידי המשיבה לפי מיטב השפיטה, בשל פגמים שנמצאו, לטענת המשיבה, בניהול ספריה של המערערת. המערערת השיגה על שומה זו בפני המשיבה. השגתה נדחתה. על החלטה זו ערערה היא לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופט הומינר). טענתה היתה, כי הפגמים שנתגלו בספרים שניהלה היו פגמים טכניים ולא מהותיים, וכי הדיווח שבהם שיקף נאמנה ובסבירות את הפעלתו של העסק הנדון.

2.ביני לביני, החליטה המשיבה לעשות שימוש בסמכותה לפי סעיף 79 לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו1975-, ולהורות על תיקון השומה. בתיקון זה, בוטלה גם, למעשה, השומה נשוא הערעור, והוצאה למערערת שומה חדשה. לנוכח התפתחות זו, הודיעה המשיבה לבית המשפט כי אין עוד מקום לבירור הערעור על דחיית השגת המערערת על השומה הקודמת, ונתבקשה מחיקת הערעור. המערערת, מאידך, סברה כי בנסיבות אלה אין מנוס מלקבל את הערעור.

3.בית המשפט, בפסק דינו מיום 23.4.96, הורה על קבלת הערעור. כך, עקב אי יכולתה של המשיבה (שלא הגישה את הערעור), לבקש את מחיקתו; כך, עקב ביטול השומה שעמדה ביסוד הערעור. בית המשפט ציין, כי:

"הערעור מתקבל (פעולה שהינה בגדר מהלך טכני בלבד) אם כי לא לגופה של המחלוקת, דהיינו, קבלת הערעור לא תהיה מעשה בית דין ולא תגרע מסמכותו ושיקול דעתו של המנהל בהתאם לסעיף 79 לחוק. בכל הקשור לשומה המתוקנת שהוצאה למערער[ת] על ידי המשיב[ה]... אין מקום לתקיפתה במסגרת הערעור הנוכחי... את השומה המתוקנת רשאית המערערת לתקוף בדרכים הקבועות בחוק לאמור: על ידי הגשת השגה שבה תעלה את כל טענותיה כנגד החלטת המשיב... ולאחר מכן, לאור האמור בהחלטת המנהל [המשיבה בערעור דנן] בהשגה בגין השומה המתוקנת, גם על ידי הגשת ערעור חדש לבית המשפט המחוזי".

4.ואכן, כך נהגה המערערת. היא השיגה כנגד השומה המתוקנת והשגתה נדחתה. הוגש ביום 30.3.97 ערעור לבית המשפט המחוזי. בין היתר נטען בערעור, כי עם קבלת ערעורה הקודם של המערערת תם ההליך, ו"קביעתו של בית המשפט שהחלטתו אינה מעשה בית דין אינה רלבנטית ואינה מחייבת". הערעור נקבע לדיון בפני כב' השופט הומינר. מועד הדיון לגופו נדחה מספר פעמים. ביום 4.3.98, ביקשה המערערת את פסילת בית המשפט מלישב בדין בעניינה. טענתה היתה, כי כבר בהליך הראשון חיווה בית המשפט דעתו, כי הוצאת השומה החדשה היתה לגיטימית, וכי אין מעשה בית דין בקבלת הערעור הראשון. כן נטען, כי בישיבת קדם משפט שהתקיימה ביום 15.9.97, העיר בית המשפט, כי כבר החליט הוא בסוגיה זו ואין הוא רואה על כן טעם בערעור. על כן נטען, כי מן הראוי הוא כי שופט אחר, שטרם הכריע בסוגיה זו, הוא שידון בערעורה השני של המערערת ובטענתה לעניין הפגם שבהוצאת השומה המתוקנת.

5.בית המשפט, בהחלטתו מיום 31.3.98, דחה את הבקשה לפסילתו. בית המשפט ציין, כי בקביעותיו בהליך הראשון לא היה אלא משום "קביעות משפטיות נטולות פניות שלא היה בהן כל קביעות או הערות לצד העובדתי שבתיק הפלוני", וכי "בנסיבות אלה אינני סבור כי עלי לפסול את עצמי מלדון בערעור הנוכחי. אין כל מניעה עובדתית ומשפטית, כי בית המשפט יגיע למסקנה לאחר שמיעת הראיות בערעור הנוכחי, כי דין הערעור הנוכחי להתקבל". בית המשפט הוסיף, כי גם אם העיר את אשר יוחס לו בקדם המשפט, באשר להכרעתו במחלוקת הנדונה - הגם שלא זכר כי אכן התבטא הוא כאמור - אין בכך חשש ממשי למשוא פנים, שכן אין בכך משום דעה קדומה אלא הפניית הצדדים לפסיקה רלבנטית. טעם אחר שעמד ביסוד החלטת בית המשפט לדחות את טענת הפסלות היה השיהוי שמצא בהגשת הבקשה, העומד לפחות על ששה חודשים - למן ישיבת קדם המשפט הראשונה ועד להחלטה בטענת הפסלות. על כן נדחתה הבקשה.

6.על החלטה זו מונח בפני ערעורה של המערערת. בערעורה חוזרת המערערת על טענתה, לפיה קיים במקרה דנן חשש ממשי למשוא פנים, שכן טענתה העיקרית בערעור דנן הינה כי היה מעשה בית דין בפסק הדין הראשון, וטענה זו בדיוק הוכרעה כבר על ידי כב' השופט הומינר. המערערת מציינת, כי לא ניתן היה לערער על החלטתו זו של השופט הומינר לעניין מעשה בית הדין, שכן ערעורה נתקבל. על כן, משעה שניתנה החלטה על ידי השופט הומינר בסוגיה זו ממש, קם לו חשש ממשי למשוא פנים המצדיק את פסילתו מלישב בדין. כך גם, בייחוד לאור העובדה כי התיק טרם נדון לגופו וכי לא יגרם נזק למי מן הצדדים באם יועבר התיק לדיון בפני שופט אחר.

7.אכן, אין בעצם העובדה כי שופט יושב לדין בעניין דומה, עובדתית או משפטית, כדי להביא לפסילתו. לא זו אף זו: לעיתים גם בהבעת עמדה אין משום עילה לפסילתו של השופט מלישב בדין בדיון באותו עניין שנערך לאחר מכן. אלו הם אותם המקרים בהם אין חשש ממשי למשוא פנים במובן זה, שהמשחק אינו "מכור" (ראה: בג"ץ 2148/94 גלברט נ' וועדת החקירה , פ"ד מח(3) 573, 605). מטעם זה נפסק בעבר, כי החלטה במסגרת הליך ביניים אינה מצביעה בהכרח על ההחלטה שתתקבל בסופו של דבר (ראה: ע"א 8304/96 יורם גלובוס נ' Melchers Ltd. (טרם פורסם); ע"א 6447/96 אחים שרבט נ' משרד הבינוי והשיכון (טרם פורסם)). כן נפסק, כי הדיון בעניין דומה (אך לא זהה), אינו מחייב בפסילת השופט מלישב בדין (ראה: ע"ב 1/88 ניימן נ' ועדת הבחירות , פ"ד מב(4) 177, 182). מאידך, מקום בו שוכנע בית המשפט כי עמדתו של השופט גובשה כבר באופן סופי ונחרץ, קם לו ממילא חשש ממשי למשוא פנים המצדיק פסילת השופט מלישב בדין. אכן, "סופיותה [של עמדת השופט היושב בדין] נגזרת מן האופן בו הובעה ומן המסגרת הדיונית בה הובעה. אין דין התבטאות כוללנית כדין התבטאות פרטנית, אין דין התבטאות שנאמרה שלא במסגרת דיון כדין התבטאות שנאמרה במהלכו, ואין דין התבטאות מסוייגת בהליך ביניים המבוססת על הנחות עובדתיות, כדין התבטאות נחרצת בסיום ההליך המבוססת על ממצאים עובדתיים ומשפטיים" (ראה: ע"א 1016/97 פייקוב נ' פייקוב (טרם פורסם)).

8.עיון בחומר שבפני ובטענות המערערת מוביל למסקנה, כי דינו של ערעור זה להידחות. אכן, בחינת נסיבות המקרה דנן מובילה למסקנה, כי לא קיים בנדון חשש ממשי למשוא פנים המצדיק את פסילתו של בית המשפט מלישב בדין. כפי שציין בית המשפט, לא הביע הוא עמדתו בהליך לגופו ואין מניעה מטעמו, עובדתית או משפטית, כי לאחר שמיעת הראיות הערעור יתקבל. מכאן כי אין לראות בעמדתו הראשונית של בית המשפט בהליך הראשון אלא הבעת עמדה לכאורית שאין בה משום הבעת עמדה לגופו של עניין. נחה דעתי, כי אין במקרה זה חשש למשוא פנים בדיון מחודש באותה סוגיה. על כן דין הערעור להידחות.

הערעור נדחה.