ע"פ 2585/06 גדעון יצחק נ. מפגש האושר בע"מ

ערעור על החלטתו של בית המשפט לעניינים מקומיים בקריית ביאליק (כבוד השופטת ת' נאות-פרי), מיום 27.02.06, שלא לפסול עצמו מלדון בעמ"ק 715/05 .

1.כנגד המערערים והמשיבה 1 הוגש כתב אישום לבית המשפט לעניינים מקומיים בקריית ביאליק (עמ"ק 715/05), בגין עבירה של ניהול עסק ללא רישיון. הדיון בעניינם פוצל, באופן שנשמעו תחילה ראיות המשיבה 2 (להלן: המדינה) כנגד המערערים 2-3. לאחר שסיימה להעיד את עדיה ביחס למערערים 2-3, ובטרם הציגה ראיות ביחס למערער 1 והמשיבה 1, הגישה המדינה (ביום 13.02.06) בקשה למתן צו הפסקה מכוח סעיף 17 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968, אשר יורה על הפסקת פעילות העסק נשוא הדיון. במסגרת בקשה זו, הביאה המדינה מסמכים ותצהירים שונים שלא הובאו על ידה במסגרת ההליך העיקרי. דיון בבקשה למתן צו הפסקה התקיים ביום 22.02.06. בפתחו, ביקשו המערערים והמשיבה 1 כי בית המשפט יפסול עצמו מלשבת בדינם. לשיטתם, בית המשפט נחשף לחומר ראייתי אסור שצורף לבקשה למתן צו הפסקה, באופן המקים חשש ממשי למשוא פנים כנגדם. עוד טענו כי חומר הראיות שהוגש במסגרת הבקשה למתן צו הפסקה מהווה ניסיון לא ראוי מצד המדינה לעשות "מקצה שיפורים" בתשתית הראייתית שהביאה.

2.בקשת הפסילה נדחתה. בהחלטתו המפורטת (מיום 27.02.06), הבהיר בית המשפט כי, ככלל, אין מניעה עקרונית לכך ששופט שדן בתיק העיקרי ידון גם בבקשות למתן צווים זמניים. זאת, משום שמדובר בהליך שתכליתו אינה עונשית, והתשתית הראייתית הנדרשת לגביו הינה לכאורית בלבד. לצורך עניין זה, מצא בית המשפט כי אין שוני בין בקשה לצו זמני המוגשת עם הגשת כתב האישום ובין בקשה המוגשת בתום פרשת התביעה, על בסיס הראיות שהוצגו בה. במקרה הנוכחי, כללה אומנם הבקשה מסמכים ותצהירים שאינם חלק מהתשתית הראייתית במשפט עצמו, אולם בית המשפט קבע כי יוכל להתעלם מאותו "חומר אסור" בהליך העיקרי, ומבלי שיהיה בכך משום חשש ממשי למשוא פנים. בית המשפט ציין כי טרם עיין באופן מעמיק במכלול המסמכים והתצהירים שצורפו לבקשת המדינה, תוך שמדובר בעשרות עמודים שנכרכו לחוברת. כן ציין כי למד מטענות המערערים כי עיקר טענת הפסלות נסובה סביב מסמכים שצורפו לבקשה ומתייחסים למערער 1 והמשיבה 1, ולגביהם ממילא טרם השמיעה המדינה את ראיותיה, וכלל לא מדובר ב"חומר אסור". עם זאת, מצא בית המשפט לקבוע כי במידה והמדינה לא תמשוך את הבקשה לצו הזמני או תסיר ממנה את אותו "חומר אסור", יפסול עצמו מלדון בה, וזאת כדי למנוע את האפשרות שייחשף למסה קריטית של מידע אסור ביחס להליך העיקרי, אשר עשוי להתגלות במהלך דיון מעמיק בבקשה.

3.בערעור שלפני חוזרים המערערים על טיעוניהם בבקשת הפסלות. הם מדגישים כי הנתונים שהובאו בפני בית המשפט בבקשה לצו זמני נוגעים, מעצם טבעם, למעשיהם בהווה, בעוד כתב האישום ענייננו בעבר. חשיפה זו, לשיטתם, הינה חמורה במיוחד, ומקצינה את החשש למשוא פנים אובייקטיבי של בית המשפט. עוד הם סבורים כי במקרה זה, מראית פני הצדק מחייבת את פסילת בית המשפט.

4.לאחר שמיעת הצדדים ועיון בחומר שלפני, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. עצם העובדה כי מידע זה או אחר אודות נאשם הגיע לידיעת שופט אינה מצדיקה, כשלעצמה, את פסילתו מלשבת בדין. נדרש להראות חשש ממשי אובייקטיבי לקיומו של משוא פנים בנסיבות העניין. כן נפסק לא פעם כי עצם הדיון בסוגיה משפטית דומה, אפילו בין אותם צדדים, אין בו כשלעצמו כדי להעמיד חשש ממשי למשוא פנים (ראו: ע"א 6812/98 בי.ג'י. אסיסטנס לימטד נ' פרוינד (לא פורסם); ע"א 2406/98 מסגרית קינג נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). במקרה זה, חשיפתו של בית המשפט למידע הנטען אינה מקימה את אותו חשש ממשי. אין היא מעידה על כך שדעתו של היושב בדין "ננעלה", כך שניתן לראות בהליך כולו כ"משחק מכור" (בג"ץ 2148/94 גלברט נ' יושב-ראש ועדת החקירה לבדיקת אירוע הטבח בחברון , פ"ד מח(3) 573, 605). המידע שחשיפתו עומדת בבסיס טענת הפסילה הוגש במסגרת בקשה לצו זמני. בית המשפט בחר מיוזמתו שלא לדון בבקשה לעומקה. המערערים עצמם מצביעים על שוני בתחום הזמן הנוגע לראיות שהוגשו במסגרת הבקשה לצו זמני למול ההליך העיקרי. בנסיבות אלו, אין בידי המערערים להצביע על חשש ממשי למשוא פנים של בית המשפט, וחזקה על זה שידע לשמור על מקצועיותו ולשפוט את המקרה שלפניו ללא משוא פנים (ראו והשוו: ע"פ 6545/02 גמליאל נ' ראש עיריית הרצליה (לא פורסם)).

הערעור נדחה.