רע"פ 1811/08 גדעון יצחק נ. מדינת ישראל

כנגד המבקשים הוגש כתב אישום בבית המשפט לעניינים מקומיים קרית ביאליק (עמק 715/05), אשר ייחס להם עבירת ניהול עסק ללא רישיון, לפי סעיף 4 בצירוף סעיף 14 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח – 1968ובניגוד לפריטים 2.2 א' ו/או 2.2 ו' ו – 8.6 ג' לצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), התשנ"ה – 1995. זאת בגין ניהול עסק מסוג תחנת דלק בהעדר רישיון עסק כדין .

המבקשים כפרו בעובדות כתב האישום והתיק נקבע לשמיעת ההוכחות.

ביום 22.10.2007, אחר שמיעת ההוכחות, הרשיע בית המשפט לעניינים מקומיים קרית ביאליק (כבוד השופטת ת' נאות פרי ) את המבקשים בעבירה אשר יוחסה להם בכתב האישום. במעמד זה אף נגזר דינם של המבקשים. במסגרת גזר הדין אישר בית המשפט לעניינים מקומיים הסדר טיעון חלקי, לפיו ניתן צו סגירה לתחנת הדלק. כניסתו לתוקף של צו הסגירה הותנתה בתנאים, שעניינם בתמצית העדר קבלת אישור כבאות והעדר קבלת רישיון עסק להפעלת התחנה תוך פרקי הזמן אשר הותוו בגזר הדין. עוד נגזרו על המבקשים עונשי קנס כדלקמן: על המבקש 1 הושת עונש קנס העומד על 100,000 ש"ח , אשר ישולם ב - 50 תשלומים חודשיים או 4 חודשי מאסר תמורתו, על המבקשת 2 הושת עונש קנס העומד על 50,000 ש"ח ועל המבקש 3 הושת עונש קנס העומד על 50,000 ש"ח, אשר ישולם ב – 50 תשלומים חודשיים או חודשיים מאסר תמורתו.

על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים הגישו המבקשים ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"פ 2746/07). ערעור המבקשים הופנה כנגד ההרשעה ולחילופין כנגד גובה הקנס שהושת על המבקשים.

ביום 3.1.2007 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ש' ברלינר – סגן נשיא) את הערעור. זאת אחר שנקבע כי מסקנתו של בית המשפט לעניינים מקומיים, לפיה הוכחה מעורבות המבקש 1 בניהול והפעלת תחנת הדלק נשוא כתב האישום, מבוססת היא על הראיות שהונחו בפני בית המשפט לעניינים מקומיים ומשכך אין להתערב בה. זאת אף בהתחשב בקביעת בית המשפט לעניינים מקומיים, לפיה עדות המבקש 1 אינה מהימנה ואין לייחס כל משקל לניסיונותיו להרחיק עצמו ממעורבותו בניהול והפעלת תחנת הדלק. עוד נדחתה טענת המבקשים, לפיה לא הוכח כי במועד הרלוונטי להגשת כתב האישום ניהלו המבקשים תחנת דלק בהעדר רישיון עסק כדין. זאת באשר הוכח בפני בית המשפט לעניינים מקומיים כי תחנת הדלק הופעלה באופן רציף ויומיומי בתקופה אשר השתרעה בין השנים 2004-2006, לרבות במועד הרלוונטי להגשת כתב האישום. מסיבה זו, אף לא מצא בית המשפט המחוזי לומר כי קופחה הגנת המבקשים עקב אי ציון מועד ביצוע העבירה בכתב האישום. לבסוף, לא מצא בית המשפט המחוזי להתערב בגובה הקנס שהושת על המבקשים. זאת לאור התקופה הממושכת בה הופעלה התחנה בהעדר רישיון, ההשלכות הבטיחותיות והסביבתיות הקשות האפשריות מפעילותה זו והעובדה כי המ דובר

בעבירה שתכליתה השגת רווח כלכלי ומשכך מחייבת היא השתת עונש שיהא בו כדי לפגוע בכיסם של המבקשים.

מכאן הבקשה שבפניי, המופנית כנגד הרשעת המבקשים בדין ולחילופין כנגד חומרת העונש שהושת עליהם. בגדר הבקשה שבים המבקשים על טענותיהם בערעור בפני בית המשפט המחוזי. ראשית, נטען לפגם בכתב האישום, בדמות העדר ציון מועד ביצוע העבירה. לגישת המבקשים, מאחר

ובכתב האישום לא צוין מועד ביצוע העבירה, אלא ננקט בלשון הווה בלבד, הרי שעל המשיבה מוטל היה הנטל להוכיח כי המבקשים ניהלו עסק בהעדר רישיון כדין במועד הגשת כתב האישום, הוא יום ה – 1.11.2005. לגישתם, לא עמדה המשיבה בנטל זה, ומשכך היה על בית המשפט לזכותם. לעניין הרשעת המבקש 1, נטען כי טעה

בית המשפט לעניינים מקומיים בהסתמכו על עדויות עדי התביעה והעדפתן על עדות המבקש 1, אשר לא נסתרה מעולם. עוד טוענים המבקשים לפגמים שנפלו בניהול משפטם, בדמות העובדה כי אותו המותב אשר דן בתיק העיקרי דן אף בבקשה למתן צו הפסקה שהגישה המשיבה ובמסגרתה נחשף לראיות שלא הובאו על ידי המשיבה במסגרת התיק העיקרי. לחילופין, טוענים המבקשים כנגד חומרת העונש שהושת עליהם. בעניין זה, טוענים המבקשים כי לא הובאו בפני בית המשפט לעניינים מקומיים ראיות בדבר רווחים אשר צמחו להם בגין ביצוע העבירות. משכך, לגישת המבקשים, לא הייתה כל הצדקה להשתת עונשי קנס כה גבוהים, שיש בהם כדי להוות פגיעה כלכלית קשה בהם.

המשיבה, מצידה

מתנגדת למתן רשות ערעור. זאת באשר אין הבקשה מעלה כל שאלה משפטית בעלת חשיבות ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים ואשר יש בה כדי להצדיק קיום דיון בעניינם ב"גלגול שלישי". אף לגופו של עניין סבורה המשיבה כי דין הבקשה לדחייה. ראשית, נטען כי טענות המבקשים מופנות ברובן כנגד קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית, בהן אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב, לא כל שכן כאשר המ דובר בדיון בפני ערכאה שלישית. לעניין טענת המבקשים לפגם שנפל בכתב האישום, סומכת המשיבה ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מנימוקיו.

עוד טוענת המשיבה כי טענת המבקשים, לפגם שנפל בקיום המשפט בדמות קיום דיון בצו הסגירה ובהליך העיקרי בפני אותו המותב נבחנה במסגרת בקשת פסלות שופט שהגישו המבקשים לבית משפט זה ונדחתה. לבסוף, נטען כי אין בטענות המבקשים לעניין חומרת העונש שהושת עליהם כדי להצדיק קיום דיון בעניינם ב"גלגול שלישי". אף לגופו של עניין סבורה המשיבה כי אין העונש שהושת על המבקשים חמור כלל ועיקר, בהתחשב בטיב העבירות בהן הורשעו המבקשים ובהשלכותיהן האפשריות, בדמות גרימת מפגעים תחבורתיים, בטיחותיים וסביבתיים.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להדחות.

עניינם של המבקשים נדון כבר בשתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: הלכת חניון חיפה ). בענייננו, לא הצביעו המבקשים על עילה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה . מטעם זה בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לדרוש, יוער כי דין הבקשה להידחות אף לגופו של עניין. ערעור המבקשים כנגד הרשעתם בדין הופנה ברובו כנגד קביעותיו העובדתיות של בית המשפט לעניינים מקומיים בהתבסס על התרשמותו ממהימנות עדי התביעה. הלכה היא כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאים עובדתיים אשר נקבעו על ידי הערכה הדיונית ומבוססים על קביעות ביחס למהימנות העדים, אלא במקרים חריגים, בהם קביעותיה של הערכאה הדיונית הינן מוטעות או בלתי סבירות (ראו רע"פ 6084/02 סטניסלב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.10.2006)). על אף הוראותיה של הלכה זו נדרש בית המשפט המחוזי לטענות אלו ודחה אותן. זאת לאחר שנקבע כי קביעותיו העובדתיות של בית המשפט לענייניים מקומיים מבוססות כדבעי על הראיות שהונחו לפניו, לפיהן המבקשים מעורבים היו בניהול תחנת הדלק, אשר פעלה בהעדר רישיון עסק כדין בתקופה המשתרעת על השנים 2004-2006, לרבות במועד הרלוונטי להגשת כתב האישום.

בנסיבות אלו, סבורני כי אין עניינם של המבקשים נמנה על המקרים החריגים המצדיקים התערבות ערכאת הערעור בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית.

אף טענת המבקשים, לפיה אין הרשעתם יכולה לעמוד נוכח אי ציון מועד ביצוע העבירה בכתב האישום אין בה כדי להועיל.

עם כניסת חוק סדר הדין הפלילי [ נוסח משולב], התשנ"ב 1982 לתוקפו, חל שינוי בהתייחסות לפגמים בניסוח כתב האישום, בדמות מעבר מגישה פורמליסטית, שעניינה בבחינת טיב הפגם שנפל בכתב האישום, לגישה עניינית, השמה דגש על בחינת השאלה האם הוביל הפגם בפועל לקיפוח הגנת הנאשם [וראה: רע"פ 5978/04 פלוני נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 20.2.2006)].

בענייננו, תמים דעים אני עם בית המשפט המחוזי כי לא קופחה הגנת המבקשים עקב אי ציון מועד ביצוע העבירה בכתב האישום. זאת אחר שהמבקשים כפרו בעובדות כתב האישום ומשהונחה תשתית ראייתית לפיה תחנת הדלק פעלה בהעדר רישיון עסק כדין באופן רציף ויומיומי לאורך תקופה ממושכת, אשר השתרעה על השנים 2004-2006, לרבות במועד הרלוונטי להגשת כתב האישום.

איני מוצא מקום להידרש לטענות המבקשים לעניין העובדה כי אותו המותב אשר דן בתיק העיקרי דן אף בבקשה לצו הפסקה ונחשף במסגרתה למסמכים שלא הובאו במסגרת הדיון בתיק העיקרי. זאת באשר, כפי שעולה מתגובת המשיבה והמסמכים שצורפו לה טענות אלו נדונו ונדחו על ידי בית משפט זה בעבר במסגרת ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים שלא לפסול את עצמו מלדון בתיק העיקרי (ע"פ 2585/06).

אף טענת המבקשים כנגד חומרת העונש שהושת עליהם דינה לדחייה. הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמן, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה

(לא פורסם, 11.12.1997)). המבקשים הורשעו בניהול תחנת דלק בהעדר רישיון כדין, בתוך שטחה של קרית אתא, משך תקופה ממושכת בת כשנתיים ימים. המ דובר בעבירה שתכליתה עשיית רווח כלכלי ואשר טמון בה סיכון ליצירת מפגעים תחבורתיים, בטיחותיים וסביבתיים. בנסיבות אלו, בהתחשב במכלול השיקולים הרלוונטיים, סבורני כי העונש שהושת על המבקשים הולם ואיני מוצא להתערב בו.

אשר על כן, הבקשה נדחית.