רע"פ 8080/01 עיריית טייבה נ. ברכאל את עזאם בע"מ

ערעור על החלטות בית משפט השלום בכפר סבא (כב' הרשמת ר' קרלינסקי) מיום 20.9.01, שלא לפסול עצמו מלדון בת.א. 3822/01, בת.א. 2313/01 ובת.א. 3728/01.

1.ביום 23.3.99 נתן שר המשפטים צו אשר החיל את תקנה 233 לפקודת החברות (נוסח חדש), התשמ"ג1983-, על המערערת - עיריית טייבה. לאחר שניתן הצו פתחה המערערת בהליך להסדר חובות נושיה. ביום 24.5.99 נתן בית המשפט המחוזי בתל-אביב צו הקפאת הליכים, אשר במסגרתו מונו שני נאמנים. במסגרת ההחלטה להקפאת הליכים קבע בית המשפט המחוזי כי כל הוצאה כספית בתקופת הקפאת ההליכים תחייב אישור מראש בכתב של לפחות אחד מהנאמנים.

2.במהלך שנת 2001 הוגשו לבית משפט השלום בכפר סבא מספר תביעות כספיות נגד המערערת, ובהן התובענות נשוא ערעור זה. המערערת הגישה בקשות לסילוק התובענות, בהן טענה כי אין בהתחייבויות אשר מכוחן קמה לתובעים עילת תביעה כדי לחייב אותה, מהטעם שאינן חתומות על ידי מי מהנאמנים, כאמור בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 24.5.99. כל התובענות נקבעו לדיון בפני כב' הרשמת קרלינסקי. באחת מן התובענות אשר הוגשו כאמור, ניתן פסק דין נגד המערערת, אשר לטענתה, מתעלם מהחלטות בית המשפט המחוזי בעניין הקפאת ההליכים, ועל פסק דין זה הגישה המערערת ערעור לבית המשפט המחוזי.

3.בעקבות פסק הדין שניתן, הגישה המערערת ביום 3.9.01 בקשות כי הרשמת תפסול עצמה מלדון ביתר התובענות שהוגשו נגד המערערת. בבקשותיה טענה המערערת כי נוכח העובדה שהגנתה בכל התובענות היא זהה, היינו: כי ההתחייבויות לא אושרו על ידי הנאמנים כאמור בהחלטת בית המשפט המחוזי, ומאחר שבית המשפט נתן החלטה עקרונית בה דחה את טענת המערערת, הרי שגורלן של כל התובענות התלויות ועומדות נגד המערערת בפני כב' הרשמת נחרץ עוד בטרם נידונו. המערערת טענה כי בנסיבות העניין יקשה על בית המשפט לדון בתובענות הנותרות באובייקטיביות הדרושה, שהרי קטן הסיכוי כי ישנה את דעתו.

4.בהחלטותיה מיום 20.9.01 דחתה הרשמת את בקשות הפסילה, בקובעה כי אין בבקשות המערערת עילה המצדיקה את פסילתה. על החלטות אלו הוגשו הערעורים שבפני. בערעוריה חוזרת המערערת על טענותיה בבקשות הפסילה ומדגישה כי בעקבות מתן פסק הדין בתובענה שהסתיימה, נוצרה דעה שלילית אצל בית המשפט ביחס לטענות המערערת, בפרט נוכח העובדה שטענות המערערת בתובענה שהסתיימה ובתובענות נשוא הערעורים זהות.

5.לאחר שעיינתי בחומר שבפני, נחה דעתי כי דין הערעורים להידחות. אכן, נפסק לא אחת כי אין בעצם העובדה כי שופט יושב לדין בעניין דומה, עובדתית או משפטית, כדי להביא לפסילתו (ראו: ע"א 2406/98 מסגרית קינג נ' מדינת ישראל - מנהל מע"מ גבעתיים (לא פורסם); ע"א 6812/98 בי. ג'י. אסיסטנס נ' פרונד (לא פורסם)). מסקנה זו מתחייבת מן המציאות, בה ייתכנו מקרים בהם יביע שופט את דעתו השיפוטית באשר לסוגיה המתעוררת בפניו, תהא זו עמדה באשר לפירושו של חוק, תהא זו עמדה באשר לפרשנותו של חוזה. מקרים אלה ודומים להם הם דבר שבשיגרה. עצם הדיון בסוגיה משפטית דומה אין בו כשלעצמו כדי להעמיד חשש ממשי למשוא פנים (ראו: ע"ב 1/88 ניימן נ' יו"ר ועדת הבחירות , פ"ד מב(4) 177, 182). עמדתו המשפטית של בית המשפט אינה קשורה למי מן הצדדים או לממצאים שבעובדה, אותם מבקשים המערערים לבסס מחדש במסגרת תובענתם. ממילא, אין - ולא יכולה להיות - עילת פסלות בעמדה מעין זו של בית המשפט, שכולה מבוססת על הליך שהתנהל בפני בית המשפט בשאלה משפטית ותוצאותיו. על כן אין במתן פסק הדין על ידי כב' הרשמת קרלינסקי בעניינה של המערערת כשלעצמו כדי להביא לפסילתה מלדון בתובענות נשוא הערעורים.

הערעורים נדחים אפוא. ממילא נדחות גם הבקשות לעיכוב הדיונים וההחלטות בבית המשפט קמא.