בג"ץ 4266/00 חאפז שורפי נ. מדינת ישראל

העורר נעצר על ידי בית משפט השלום עד תום ההליכים הפליליים שנפתחו נגדו על פי כתב אישום המייחס לו החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית. על פי כתב האישום, העורר החזיק במכונית, ביום 4.3.00, סם מסוג קוקאין בארבע אריזות שיש בהן כדי 31 מנות. בפני בית משפט השלום לא היתה מחלוקת שקיימות ראיות לכאורה ועילת מעצר נגד העורר. חזקת המסוכנות הקיימת במקרים כאלה התחזקה מכוח עבר פלילי עשיר, רצוף בעבירות סם, שבגינן נדון לתקופות מאסר, וכן מכוח העובדה שהעבירה המיוחסת לעורר בוצעה כשהיה אסיר ברשיון שנגדו תלוי ועומד מאסר על-תנאי לתקופה של שנתיים. אף-על-פי כן, העורר ביקש להשתחרר מן המעצר כדי שיוכל להשתלב, כחלופת מעצר, במוסד לגמילה מסם. אולם שירות המבחן, כפי שציין בתסקיר שהגיש לבית המשפט, לא שוכנע שיש בעורר הכוח והמניע הנדרשים לצורך גמילה, ולכן לא המליץ על שחרור מן המעצר לצורך טיפול גמילה. לאור המדיניות הנקוטה בידי בית המשפט, החליט בית משפט השלום כי אין זה מקרה ראוי לשחרור מן המעצר לצורך גמילה. ראו, לדוגמה, בש"פ 225/99 חושינסקי נ' מדינת ישראל , פ"ד נג(1) 140.

העורר הגיש ערר לבית המשפט המחוזי. אך הערר נדחה (ביום 1.6.00).

זהו ערר על ההחלטה של בית המשפט המחוזי. אפשר לפטור את הערר בקצרה על ידי אימוץ ההחלטות שניתנו על ידי בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי. הם צדקו כשקבעו כי עצם העבירה המיוחסת לעורר יוצרת חזקת מסוכנות רבת עוצמה. בבש"פ 2179/98 אלמקייס נ' מדינת ישראל (לא פורסם) נאמר "כי החזקת הרואין בכמות מסחרית יוצרת עילת מעצר, וכי חזקת מסוכנות בעבירה כזו חזקה מאד, ולכן רק נסיבות יוצאות דופן עשויות להצדיק חלופת מעצר". במקרה זה הנסיבות הן, אכן, יוצאות דופן, אולם לרעת העורר, ומכל מקום אין בהן כדי להצדיק חלופת מעצר: עבר פלילי עשיר בעבירות סם וביצוע העבירה המיוחסת לעורר כשהיה אסיר ברשיון ובזמן שמאסר על-תנאי לתקופה ממושכת, בר-הפעלה, תלוי ועומד נגדו.

בא-כוח העורר טוען כי מקרה זה מתאים, על פי האמור בפסיקה, לשחרור מן המעצר לצורך טיפול גמילה במוסד לגמילה. הוא מבסס טענה זאת על מכתב שנכתב לבא-כוח העורר בכתב יד על ידי אשה שמגדירה עצמה כ"מטפלת אישית", ונראה שהיא עובדת העיריה, שכן לצד חתימתה מתנוססת חותמת של המרכז לטיפול בנפגעי סמים ביפו, הרשות העירונית למלחמה בסמים, עיריית תל-אביב-יפו. על-יסוד מכתב זה מבקש בא-כוח העורר להוכיח שהעורר נתון בטיפול של גמילה מסם. אולם מכתב מסוג זה אין די בו כדי להוכיח לבית המשפט שאדם נתון בטיפול גמילה המצדיק, לפי סוג הטיפול, שלבי הטיפול והצלחת הטיפול, שחרור מן המעצר. ראשית, כדי להוכיח זאת לבית המשפט מן הראוי להציג בפני בית המשפט תסקיר של שירות המבחן. במקרה הזה לא ביקש בא-כוח העורר מבית המשפט המחוזי שלא יקבל החלטה ביום 1.6.00, אלא ימתין לקבלת תסקיר משירות המבחן. ומדוע? משום שביום 31.5.00 הוגש לבית המשפט תסקיר של שירות המבחן, האומר כי לא הספיק לערוך בירור לגבי העורר במרכז לטיפול בנפגעי סמים ביפו, ומציין לאמור: "אנו מוצאים מקום לשוב ולציין כי בשיחה שהיתה לנו עם חאפז [העורר] בתקופת החקירה הראשונית, מסר לנו כי על אף שהיה רשום במרכז הטיפול לנפגעי סמים, לא שיתף הגורמים המטפלים במצבו, ולא ניסה להיעזר בהם כדי לעצור הידרדרותו. לאור כל האמור בתסקירו הקודם, אין אנו רואים מקום להתערבות נוספת מצד שרותנו". על רקע דברים אלה סבר בא-כוח העורר כי לא תצמח לו טובה מתסקיר נוסף של שרות המבחן. יתכן שהוא צדק. אך התוצאה היא כי אין בפני תסקיר של שירות המבחן, המצביע על התקדמותו וסיכוייו של העורר בניסיונו להיגמל מן הסם. שנית, לגוף העניין, המכתב מן המטפלת האישית של העורר בעיריית תל-אביב-יפו אינו אומר דבר על ההתקדמות והסיכוי של העורר בטיפול הגמילה. מכאן שאין בפני בית המשפט התשתית הנדרשת כדי לשקול ברצינות את הבקשה לשחרר את העורר מן המעצר לצורך טיפול במוסד לגמילה מסם.

להיפך. עצם העובדה שהוא נתפס עם 31 מנות מסוג קוקאין, כאמור בכתב האישום, גם אם נקבל את גירסתו כי הסם היה אמור לשמש אותו לצריכה עצמית, ולא לצורך מסחר, מלמדת כי החליט לחזור לצריכה שוטפת של סם.

במצב זה איני רואה כל מקום לשחרר את העורר מן המעצר לצורך טיפול במוסד לגמילה מסם.

הערר נדחה.