בש"פ 2179/98 מיכה אלמקייס נ. מדינת ישראל

העורר עומד לדין בפני בית המשפט המחוזי בחיפה באישום של החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית. לפי כתב האישום הוא נצפה על ידי שוטר, שהיה בעמדת תצפית, כשהוא מטמין ליד קיר ביתו שקית ובה כמעט 100 גרם הרואין. על יסוד חומר הראיות, החליט בית המשפט המחוזי שקיימות ראיות לכאורה לביסוס האישום, שהן מקימות עילת מעצר, וכן שאין הצדקה לחלופת מעצר. לפיכך החליט בית המשפט כי העורר יהיה נתון במעצר עד תום ההליכים נגדו.

אין צורך להכביר מלים ולחזור על מה שבית משפט זה כבר אמר פעמים אין ספור, כי החזקת הרואין בכמות מסחרית יוצרת עילת מעצר, וכי חזקת המסוכנות בעבירה כזאת חזקה מאד, ולכן רק נסיבות יוצאות דופן עשויות להצדיק חלופת מעצר.

אכן, בא-כוח העורר, בהיותו מודע לדין ולמדיניות השיפוטית, התמקד בשאלת הראיות לכאורה. לטענתו, הראיות אינן מספיקות, מבחינה כמותית או מבחינה איכותית, כדי להצדיק את המעצר. הראיה העיקרית נגד העורר היא דו"ח תצפית של שוטר, שלדבריו מכיר את העורר מפעילות קודמת, והוא זיהה את העורר, מנקודת התצפית, כמי שהטמין את הסם. הוא הזעיק את המשטרה והעורר נעצר באותו מקום. בא-כוח העורר מעלה טענות בקשר לדו"ח התצפית ובקשר למעצר העורר על ידי המשטרה בעקבות הדיווח על ידי התצפיתן. קראתי את דו"ח התצפיתן והגעתי למסקנה כי יש בו, וביתר נסיבות המקרה, משום ראיות לכאורה לתמיכה באישום. הטענות שיש לבא-כוח העורר הן טענות נגד משקל הראיות, ואין בהן כדי לשלול את הבסיס למעצר.

אשר לאפשרות להסתפק בחלופת מעצר, די להביא את דברי בית המשפט המחוזי לעניין העבר הפלילי של העורר, וכך אמר: "המשיב הינו בעל הרשעות קודמות רבות: מדובר על 26 הרשעות קודמות מסוגים רבים ושונים כשחלק גדול מהן הינו בגין עבירות סמים, לרבות עבירות על סעיף 13 לפקודת הסמים". בנסיבות אלה, אני מסכים עם בית המשפט המחוזי כי אין מקום לחלופת מעצר.

לפיכך אני דוחה את הערר.