בג"ץ 4291/04 מריה (מרים) פבלישין נ. מדינת ישראל - ירושלים

השופט א' א' לוי :

1.העותרת נכנסה לישראל ביום 23.9.97 מכוחה של אשרת תייר, אשר תוקפה פג לאחר כחודש. ביום 28.5.00, לאחר למעלה משנתיים בהם שהתה בארץ שלא כדין, פנתה העותרת למשרד הפנים בבקשה לקבלת מעמד בישראל מכוח חוק השבות, התש"י-1950. בקשתה זו נדחתה ביום 26.6.00, הואיל והמסמכים המוכיחים, לכאורה, את זכאותה לשבות, נחשדו כמזויפים. ערר שהגישה העותרת על החלטה זו, כשנה לאחר שניתנה, נדחה.

העותרת הוסיפה לשהות בישראל שלא כדין, וביום 14.1.02 פנתה למשרד הפנים לשם הסדרת מעמדה, וזו הפעם, מכוח היותה בת זוגו של אזרח ישראלי. בקשתה זו של העותרת סורבה נוכח היותו של "בן הזוג" נשוי לאישה אחרת, ונוכח שהייתה הממושכת והבלתי חוקית בארץ. בתוך כך, התחייבה העותרת לצאת מתחומי מדינת ישראל עד סוף חודש ינואר 2002, ואף לשלם קנס בגין שהייתה הבלתי חוקית עד כה. לטענת העותרת, התחייבותה לצאת מן הארץ נבעה מחששה מפניהם של אנשי הרשות, שהכריזו באוזניה כי אם לא תעשה כן, היא תגורש לאלתר. כך או כך, העותרת לא מילאה אחר התחייבותה זו, ולאחר למעלה משנתיים, ביום 6.5.04, הגישה את עתירתה הנוכחית, בה היא מבקשת כי תינתן לה אזרחות ישראלית מכוח חוק השבות.

2.מתגובת המשיבים לעתירה עולה, כי העותרת שהתה בישראל שלא כדין במשך תקופה ארוכה, והיא אף השמיטה מעתירתה מספר עובדות להן נודעת זיקה הדוקה לעניינה, ובראשן, העובדה כי היא פנתה פעם נוספת למשרד הפנים בשנת 2002. עוד נמסר, כי בידי המשיבים חוות דעת של המחלקה לזיהוי פלילי – המעידה כי המסמכים שהציגה העותרת להוכחת יהדותה מזויפים ואינם אותנטיים. עוד נטען, כי העתירה לוקה בשיהוי כבד, באשר היא הוגשה כשלוש שנים לאחר דחייתו של הערר בעניינה של העותרת, וכשנתיים לאחר פנייתה האחרונה למשרד הפנים, שכאמור, לא הוזכרה כלל במסגרת העתירה המקורית.

3.בתגובה לכך, מטעימה העותרת, כי זכאותה לאזרחות אינה קשורה למערכת הזוגית בה היא מצויה, ועל כן, היא לא ציינה את דבר פנייתה למשרד הפנים בשנת 2002. עוד נטען, כי בן זוגה הנוכחי של העותרת אמנם רשום כנשוי במרשם האוכלוסין, אך למעשה הם חיים בצוותא זה שנים רבות, ללא נישואין, שכן אשתו מסרבת ליתן לו גט. העותרת מוסיפה וטוענת, כי אמינותם של מסמכים שהגישה למשרד הפנים לאחר שנכנסה לישראל – תעודת הלידה שלה ושל בתה – אינה מוטלת בספק גם לאחר שהוצגה עמדתם של המשיבים. באשר לטענת השיהוי, טוענת העותרת כי לא נגרם כל נזק בעטיו, ולפיכך, אין לשלול ממנה זכויות המוקנות לה מכח הדין.

4.לאחר שעיינו בעתירה ובתגובות לה, נחה דעתנו כי דינה להידחות על הסף בשל השיהוי הרב בו היא לוקה. מאז הגעתה של העותרת ארצה, זה למעלה משש שנים, היא התמהמהה בפניותיה לרשויות המוסמכות לשם הסדרת מעמדה בישראל. שיהוי כה ניכר מקשה על רשויות המדינה לבחון את נתוניה העדכניים של העותרת, ומלמד כי היא זנחה את טענותיה וזכויותיה הלכאוריות. לא זו בלבד, שכן העותרת עשתה דין לעצמה ונותרה בתחומי המדינה חרף התחייבותה המפורשת לצאת הימנה. התנהגות מעין זו אף אינה עולה בקנה אחד עם דרישת ניקיון הכפיים בו חייב כל עותר הפונה לבית המשפט הגבוה לצדק (השוו בג"ץ 5260/05 מילושב נ' משרד הפנים , לא פורסם; בג"ץ 1909/06 קירסנוב נ' משרד הפנים בתל אביב , לא פורסם).

אשר על כן, העתירה נדחית על הסף, ולפיכך, בטל צו הביניים שניתן ביום י"ח בסיוון התשס"ד (7.6.2006) אשר מנע את הרחקתה של העותרת מישראל.