בג"ץ 4326/09 מוסא ראשד סלאמה נ. ראש ממשלת ישראל

השופט י' דנציגר:

1.

עניינו של העותר הובא לפני בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק לראשונה במסגרת עתירה שהגיש (בג"צ 2184/04, כבוד השופטים ע' ארבל, ס' ג'ובראן וע' פוגלמן), אשר נמחקה על ידי העותר בהמלצתו של בית משפט זה לאחר שעיין בחומר החסוי בעניינו. עניינו הובא בפני בית משפט זה גם במסגרת עתירה נוספת שהגיש (בג"צ 398/09, כבוד השופטים א' גרוניס, מ' נאור וא' חיות), שעיקרה היה מתן היתר לו ולמשפחתו לשהות בישראל. ביום 26.1.09 נדחתה העתירה, לאחר שבית משפט זה עיין בחומר החסוי שהוגש בעניינו של העותר. ואולם, באותו המועד נתן בית משפט זה צו האוסר על הרחקתו של העותר מן הארץ, עד ליום 26.2.09, על מנת לאפשר לו לצאת לחו"ל. ביום 25.2.09 הורה בית משפט זה על הארכת תוקפו של הצו האמור עד ליום 1.4.09.

2.

למרות חלוף המועד להארכתו של הצו האמור, נותר העותר בשטח ישראל. ביום 1.5.09 נעצר העותר עקב שהייתו הבלתי חוקית בישראל, ולאחר דיון שהתקיים בעניינו ביום 5.5.09 הוארך מעצרו עד ליום 26.5.09, אז הוא צפוי לגירוש מישראל ולהעברתו לשטחי הרשות הפלסטינית.

3.

במסגרת העתירה שלפנינו, מבקש העותר כי ניתן צו על תנאי כנגד המשיבים ליתן טעם מדוע לו תונפק לו "תעודת מעבר" לצורך יציאתו מן הארץ לחו"ל, על מנת לקבל אישור הגירה לשוודיה, כאשר לטענתו, כל ניסיונותיו לקבל אישור הגירה כאמור סורבו בטענה כי לא יוכל להגיש בקשה כל עוד אין ברשותו דרכון פלסטיני או תעודת מעבר. כן טוען העותר כי במידה שיגורש לשטחי הרשות הפלסטינית, יעקר מביתו, מאשתו ומילדיו בג'לג'וליה, שם הוא מתגורר ב-15 השנים האחרונות, וכי צפויה לו שם סכנת מוות.

4.

מנגד, מתנגדים המשיבים למתן צו כאמור וטוענים כי יש לדחות את העתירה על הסף. ראשית, טוענים המשיבים כי קיים לעותר סעד חלופי בדמות פניה לבית המשפט לעניינים מינהליים, שלו הסמכות לדון בהנפקתה של תעודת מעבר – הסעד המבוקש בעתירה. שנית, טוענים הם כי יש לדחות את העתירה גם מן הטעם של קיומו של מעשה בית דין, כשעתירה קודמת שהגיש (בג"צ 398/09) נדחתה על ידי בית משפט זה והעותר אינו מסביר במסגרת העתירה כיצד השתנה עניינו מאז שנבחן על ידי בית משפט זה.

לבסוף, טוענים המשיבים כי דין העתירה להידחות על הסף גם מן הטעם של עשיית דין עצמי, שכן העותר נותר בשטח מדינת ישראל ללא היתר, ומצא לנכון להגיש את העתירה למעלה מחודש וחצי לאחר שפג תוקפו של הצו האוסר על הרחקתו. לגופו של עניין, סבורים המשיבים כי דין העתירה להידחות מן הטעם שהעותר לא הציג כל פניה או אסמכתא לפיהן הוא אכן העלה את עניינו לפני רשויות שוודיה ופועל להשגת היתר הגירה למדינה זו, הגם שהוא מיוצג על ידי עורך דין. בנוסף, טוענים הם כי במהלך התקופה בה התנהלה העתירה הראשונה שהגיש העותר ואף ניתן לו צו ביניים שמנע את הרחקתו מישראל, לא נמנע הוא מלהיכנס לשטח הרשות הפלסטינית.

5.

לאחר שבחנו את העתירה על צרופותיה ואת תגובת המשיבים, הגענו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף.

6.

עניינו של העותר נדון במסגרת בג"צ 398/09 ולאחר שבית משפט זה בחן את החומר החסוי בעניינו עתירתו נדחתה . העותר אינו מבהיר איזה שינוי חל בעניינו מאז שעתירתו נבחנה ונדחתה על ידי בית משפט זה ודי בכך כדי לדחות את העתירה על הסף עקב קיומו של מעשה בית דין [ראו למשל: בג"צ 4842/06 פלוני נ' שר הפנים (לא פורסם, 11.4.2007)]. דין העתירה להידחות גם מן הטעם שחרף פסק הדין בעניינו וחרף העובדה כי האיסור על הרחקתו מישראל הוארך עד ליום 1.4.2009 בלבד, מצא לנכון העותר להישאר בישראל ללא היתר ובניגוד לחוק, תוך שהוא עושה דין לעצמו [ראו למשל: בג"צ 3483/05 די.בי.אס שרותי לווין (1998) בע"מ נ' שרת התקשורת (לא פורסם, 9.9.2007)].

7.

לבסוף, צודקים המשיבים בטענתם כי דין העתירה להידחות גם עקב קיומו של סעד חילופי. עתירה הנוגעת להוצאתה של תעודת מעבר, הסעד המבוקש על ידי העותר, מצויה בסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים, בהתאם לסעיף 5 לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס – 2000 ופרט 12(3) לתוספת הראשונה לחוק זה, המתייחס לחוק הדרכונים, התש"יב – 1952, שמכוחו מונפקת תעודת המעבר.

8.

אשר על כן, העתירה נדחית על הסף. העותר ישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך של 2,000 ₪.