בג"ץ 4354/92 תנועת נאמני הר הבית וארץ ישראל נ׳ יצחק רבין ואחרים

המשנה לנשיא מ. אלון

1.עתירה זו עניינה שיחות השלום המתנהלות בימים אלו בין ממשלת ישראל לבין סוריה. עתירת העותרים היא לצוות על המשיבים להמנע מלעשות פעולות כל שהן "שכוונתן ששטח כלשהו יצא מריבונותה של מדינת ישראל ברמת הגולן".

ביום 24.9.92 דחינו את העתירה על אתר, ללא צו להוצאות. להלן נימוקינו.

2.עתירה מעין זו שבפנינו, שענינה המובהק הוא אופן ניהול מדיניות החוץ של מדינת ישראל על ידי הרשות המופקדת על כך, הלא היא ממשלת ישראל, מקומה לא יכירנה בבית משפט זה. מן הראוי היה להסתפק בנימוק זה, ובהסברתו. אך מאחר שהעותרים טענו בפנינו, במלוא הרצינות, שבאופן ניהולו של המשא ומתן חטאה וחוטאת ממשלת ישראל בעבירה הפלילית של בגידה הרשומה בדיני העונשין שבספר חוקיה של מדינת ישראל, אמרתי בלבי שמן הראוי לדון תחילה בטענה מחמירה ומרחיקת לכת זו לגופה, למען "טהר" את המשיבים מחשש עבירה מעין זו, ולא להסתפק בדחית העתירה מהטעם שנושא זה אינו ראוי לבוא בקהל העתירות שבפני בית משפט זה. נדון איפוא בשני נימוקים אלה, ראשון ראשון ואחרון אחרון.

3......לטענת העותרים ניהול משא ומתן מדיני על-ידי הרשות המבצעת, המה המשיבים, בענין רמת הגולן, מתוך כוונה ששטח כלשהו מהרמה יצא מריבונותה של ישראל, הוא פעולה הנעשית בחוסר סמכות, ויש בה משום עבירה על הוראות חוק העונשין, התשל"ז-1977 וחוק רמת הגולן, התשמ"ב-1981. אשר להוראות חוק העונשין כוונת העותרים היא להוראות המצויות בחוק זה בפרק הדן בעבירות בגידה, הלוא המה סעיפים 97(ב)ו-100 לחוק, אשר זו לשונם: 97." פגיעה בריבונות המדינה או בשלמותה (א) .... (ב) מי שעשה, בכוונה ששטח כלשהו יצא מריבונותה של המדינה לריבונותה של מדינת חוץ, מעשה שיש בו כדי להביא לכך, דינו - מיתה או מאסר עולם.

100.גילוי החלטה לבגוד מי שעשה מעשה המגלה אחת הכוונות האמורות בסעיפים 98,97 או 99, דינו - מאסר עשר שנים".

ואשר לחוק רמת הגולן התשמ"ב-1981, קובע הסעיף הראשון שבו לאמור: "1. המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה יחולו בשטח רמת הגולן כמתואר בתוספת".

טוען מר י. ננר, בא כוחם המלומד של העותרים, כי ניהול משא ומתן על ידי המשיבים באופן שיוביל להוצאת רמת הגולן, או כל שטח משטחה, מריבונותה של מדינת ישראל, יש בו משום עבירה על סעיף 97(ב) הנ"ל, וההצהרות שהצהירו המשיבים, או מטעמם, באמצעי התקשורת, מהן הסיקו העותרים בדבר כוונת המשיבים לסגת מרמת הגולן, מהוות עבירה על סעיף 100 הנ"ל.

העולה מהאמור הוא, לגירסת העותרים, שהרשות המבצעת אינה מוסמכת לנהל משא ומתן מדיני באשר לעתיד רמת הגולן. רוצה הרשות המבצעת לנהל משא-ומתן מדיני כגון זה, שומה עליה לפנות תחילה לרשות המחוקקת, לכנסת, ולקבל הסכמתה לכך על-ידי תיקון החוק בהתאם. ומשלא עשתה כן, על בית-המשפט למנוע הימנה לעבור על החוק כפי שהוא קיים כיום. ולא נתקררה דעתם של העותרים עד שהוסיפו וביקשו מתן צו ביניים אשר יורה למשיבים להימנע מלהמשיך בניהול משא ומתן כאמור עד למתן החלטה בעתירה לגופה.

3.לא מצאנו ממש בדברים אלה. הטענה כי ניהול משא ומתן מדיני על ידי ממשלת ישראל, שזכתה לאמון הכנסת כדת וכדין, יש בה כביכול משום עבירה פלילית של בגידה, מוטעית היא מיסודה, ונוח לה שלא נטענה משנטענה. גם אילו לא נאמר דבר מפורש בענינה של טענה מעין זו בחוק גופו - וכפי שנראה להלן נאמרו על כך דברים מפורשים בחוק ובהסטוריה החקיקתית שלו - אין היא עולה בקנה אחד עם תפיסות יסוד של סמכויות ממשלה בדמוקרטיה שוחרת חופש, ועם השכל הישר, שהוא, כמורגל בפי הבריות "החלק החמישי של השלחן ערוך". הכיצד יעלה על הדעת, שממשלה שיונקת היא עצם קיומה מאמון שנתנה בה הכנסת, בדמוקרטיה חפשית כשל זו של מדינת ישראל, שבכל עת ובכל שעה יכולה הכנסת, שמיצגת את אזרחי ישראל, להביע בה אי אמון ולהפילה, שממשלה זו, משמנהלת היא משא ומתן מדיני עם מדינה אחרת, לשם השגת שלום או לשם השגת מטרה כלשהי, תעבור בעצם ניהול משא ומתן זה עבירה של בגידה במדינת ישראל? דבר זה אין הדעת סובלתו.

4......העבירות שבסעיפים 97ו-100 האמורים, מדובר בהם, איפוא, ביחיד או בקבוצה הפועלים ללא סמכות כדין, ושלא הוסמכו כדין. ממשלת ישראל, באמצעות העומד בראשה ונציגיה, שעה שהיא מנהלת שיחות שלום עם סוריה, פועלת במסגרת סמכותה הפררוגטיבית, כדת וכדין, לנהל את יחסי החוץ של מדינת ישראל. המשיבים, בניהול משא ומתן כאמור, אינם באים כלל ועיקר בגדרן של העבירות האמורות, אשר בשם בגידה מכונים, ולפעולתם של יחיד או גוף הפועלים ללא סמכות כדין מכוונים. משאם ומתנם של המשיבים, מעצם תפקידם, הם בגדר סמכות כדין

5........מענין לציין, שדברים אלה גופם, מבחינת הסמכות כדין של ממשלת ישראל בניהול משא ומתן מדיני על ידה, נאמרו על ידי מר מנחם בגין המנוח, בתפקידו כראש ממשלת ישראל, בעת קבלת חוק רמת הגולן בכנסת בקריאה שניה ושלישית. ואלה דבריו: "הלא זה עניין מדיני, זה מובן מאליו שאנחנו נוכל להיות מוכנים, בכל שעה ובכל יום עם כל מדינה שתהיה מוכנה לכך, לנהל משא-ומתן לשלום. זה מובן מאליו...

מבחינה מדינית אני מכריז ליד כל חברי הממשלה שיושבים פה, שבו ברגע שנשיא סוריה יגיד שהוא מוכן לנהל משא-ומתן עם ישראל על חוזה שלום, בו ברגע ייפתח המשא-ומתן על חוזה שלום עם ישראל, ושום דבר לא יעמוד בפנינו" (דברי הכנסת 92, (התשמ"ב) 784).

והם המה הדברים שנכתבו מטעם מר יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל, על ידי מר איתן הבר, מנהל לשכתו, במכתב תשובה מיום 26.8.92 (נספח ד לעתירה) המופנה אל בא כוח העותרים: "1. לממשלת ישראל הסמכות לנהל משא ומתן במסגרת הליך השלום עם מדינות ערב, לרבות סוריה.

2.חזקה על הממשלה, כי לא תעשה פעולה כלשהי העומדת בניגוד לחוקי המדינה". סיכומו של דבר. אין בהוראות החוק משום הגבלת סמכותה של הרשות המבצעת לנהל משא-ומתן מדיני ככל שייראה בעיניה אופן ודרך ניהולו של משא ומתן מעין זה. זוהי סמכותה, ואף חובתה, על פי דין; חזקה על ממשלת ישראל שתפעל במסגרת הוראות חוקי המדינה, ולכשתבוא לכלל סיכום כלשהו במשא ומתן המדיני, כאמור, יובא סיכום זה לאישור הכנסת.

בטוחים אנו כי העותרים חשים את חשיבותו וחיוניותו של נושא עתירתם, והרשות בידם, וחובתם האזרחית-פוליטית היא, להביא לכלל דיון ועיון, רציניים וממצים, נושא זה, ברשות המחוקקת וברשות המבצעת, בשלוחותיהן ובשלוחי שלוחותיהן. אך אין לכל אלה ולא כלום לענין טענתם שכביכול המשיבים, בניהול המשא ומתן, פועלים ללא סמכות ואף עוברים על החוק. זה עירוב דין בשאינו דינו.

דומה שגם לעותרים ברור היה שאין ליחס לממשלת ישראל ביצוע עבירה פלילית, ועוד של בגידה, לרגל המשא ומתן שמנוהל על ידה עם סוריה, והעלאת רעיונות בדבר ויתור על שטח זה או אחר מרמת הגולן.

שהרי אילו חשבו העותרים שאכן כך הוא, מן הדין היה שיפנו בתלונה מתאימה לגורמים המוסמכים, כגון ליועץ המשפטי לממשלה, וישמעו מה בפיו. אלא שטענה זו בדבר ביצוע עבירת בגידה על ידי המשיבים באה לאפשר ולהכשיר את עתירתם שעתרו נגד המשיבים, ולהביא להתערבותו של בית משפט זה, ולבקורתו, על פעילותה המדינית של ממשלת ישראל.

6.ומתוך כך באים אנו לנמוק האחר שבעטיו מן הנכון לדחות את העתירה שבפנינו, אותו כבר הזכרנו בראשיתם של דברים, והוא שעצם נושא העתירה - היינו אופן ניהול מדיניות החוץ של מדינת ישראל - מקומו לא יכירנו בבית משפט זה.

בשורה ארוכה של פסיקה שיצאה מלפני בית משפט זה, נקבע כי הנושא של אופן ניהול מדיניות חוץ על ידי הגורמים המוסמכים לכך הוא בלתי שפיט, אין הוא ניתן ליבדק על פי קנה מדה משפטי, ובית משפט זה לא יתערב בכגון אלה (ראה, דרך משל, .......). לדעתי, כפי שכתבתי בפרשת ז'רז'בסקי, נושא כגון זה אין מקומו בבית משפט זה, בראש ובראשונה, בהעדר קנה מדה משפטי לדון בו - "בענין פוליטי מובהק כקשירת יחסים דיפלומטיים עם מדינה אחרת... אנו, השופטים, אפילו כולנו חכמים וכולנו נבונים, מה לנו ולרזי יציאה למלחמה וכניסה לדיפלומטיה" (ז'רז'בסקי נ' ראש הממשלה, בג"ץ 1635/90, פד"י מה(749 (1, בעמ' 771; וראה דיון מפורט בנושא סוגיה זו, שם, עמ' 774-765). ואף לדעת השופט ברק, המרחיב את היריעה השיפוטית הנורמטיבית של בית המשפט, הרי "ייתכן כי על ההחלטה לעשות שלום או לצאת למלחמה אין מקום להפעיל את הכללים הרגילים של תורת שיקול הדעת המינהלי" (בג"ץ 910/86 הנ"ל בעמ' 478), ו"נסיון החיים השיפוטי וחוש המומחיות ידריכו את בית המשפט" לדחות עתירה "בשל העדר שפיטות מוסדית" (שם, בעמ' 496).

מכל אחד ואחד מהנימוקים האמורים, עתירה בדבר אופן ניהול משא ומתן מדיני על ידי ממשלת ישראל אין מקומה בבית משפט זה.

7.סוף דבר. עתירה זו אין בה ממש לגופה, כאמור בראשיתם של דברים. ואין היא ראויה לבוא בקהל העתירות בפני בית משפט זה, כאמור בסופם של דברים.

אשר על כל אלה דחינו את העתירה.

השופט ד. לוין = אני מסכים.

השופט ת. אור כפי שהראה חברי הנכבד, המשנה לנשיא, אין כל יסוד לטענה שניהול משא ומתן מדיני על ידי המשיבים באשר לעתיד רמת הגולן יש עמו עבירה פלילית. לא יכול להיות ספק שבעניין זה פועלים הם במסגרת סמכותם ותפקידם, וממילא, כעולה מהאמור בסעיף 91 לחוק העונשין תשל"ז-1977, אין כל יסוד לייחס להם ביצוע עבירה מהעבירות שבסעיפים 97ו-100 לחוק העונשין. די בנימוק זה לדחות את עתירתם מכל וכל, מבלי שרואה אני צורך להתייחס לנימוקים האחרים שהעלה חברי הנכבד, המשנה לנשיא, לדחיית העתירה.

הוחלט כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיא מ. אלון.

הנימוקים