ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ 4409/98 - ד'
בפני: כבוד השופטת ד' דורנר
כבוד השופטת ד' ביניש
כבוד השופט מ' אילן
העותרים : 1. ד.ש. שמנים וכימיקלים בע"מ
2. יעקב דוד
נגד
המשיב : מנהל מחוז חיפה במשרד לאיכות הסביבה
והממונה לפי חוק החומרים המסוכנים,
תשנ"ג1993-
בקשה למתן צו על-תנאי וצו ביניים
תאריך הישיבה: ח' בחשון תשנ"ט (28.10.98)
בשם
העותרים : עו"ד צבי לוינסון
בשם
המשיב : עו"ד דנה בריסקמן
פסק-דין
השופטת ד' דורנר:
1.העותרת, חברה העוסקת בחומרים מסוכנים, הגישה בתאריך 19.3.1995 בקשה למתן היתר רעלים כנדרש בחוק החומרים המסוכנים, תשנ"ג1993-. הבקשה נחתמה על-ידי בעליה ומנהלה של העותרת, מר יעקב דוד (להלן: העותר). בבקשה צויין בין השאר כי ההיתר נדרש למטרות מסחר ואחסון רעלים, ללא פסולת כימית. על-יסוד בקשה זו הוצא לעותרת היתר רעלים בתאריך 1.5.95. בנספח להיתר הרעלים הופיעה רשימה אשר כללה את פירוט החומרים המסוכנים שעליהם חל ההיתר. בתאריך 12.6.96 חודש ההיתר בהליך מקוצר, וזאת על-יסוד הצהרת העותר כי לא חל שינוי מהותי בפעילות העותרת.
2.בביקורת שנערכה בתאריך 17.7.1997, התגלתה באחד ממחסני העותרת פסולת מסוכנת. בעקבות זאת הוצא צו הפסקה מינהלי לפי סעיף 20 לחוק רישוי עסקים, תשכ"ה1967-, ביחס לפעילות במחסן שבו התגלתה הפסולת. לאחר שניתן הצו הוציאה העותרת את החומר המסוכן מן המחסן, ואז חודש היתר הרעלים למשך חודש. אזי חזרה העותרת והגישה בקשה להארכת ההיתר בהליך מקוצר, שבו שבה וציינה כי לא חל שינוי מהותי בעסק, לאמור, כי ההיתר נדרש למטרות מסחר ואחסון ברעלים וכי אין בו פסולת כימית.
העותרת נדרשה להכין תיק מפעל על-פי תקנה 4 לתקנות רישוי עסקים (מפעלים מסוכנים), תשנ"ג1993-, שבו אמורים להיכלל פרטים על המפעל ועל נוהלי החירום הקיימים בו לטיפול בחומרים מסוכנים. לאחר הגשת התיק הוארך היתר הרעלים למשך שלושה חודשים, ובגידרו לא נכלל החומר איזופר.
3.בתוך כך, התקשרה העותרת עם חברת אינדיגו בע"מ (להלן: אינדיגו) בהסכם, שעל-פיו רכשה העותרת מאינדיגו פסולת איזופר המיועדת למיחזור. לצורך כך המציאה העותרת לאינדיגו את היתר הרעלים שבנספחו הוסף החומר איזופר. המשרד לאיכות הסביבה פנה למשטרה בתלונה, ובעקבות זאת נפתחה חקירה אשר טרם הסתיימה. על אף השתלשלות עניינים זאת חודש ההיתר בתאריך 17.5.98, והפעם נכלל החומר איזופר בהיתר זה. ואולם, ההיתר הוגבל בתנאים שצורפו לו, לרבות תנאי 7, שבגידרו נקבע:
חל [על העותרת] איסור מוחלט לרכוש פסולת מסוכנת ללא אישור ספציפי בכתב מהאגף לחומרים מסוכנים.
במידה ובביקורת פתע תימצא פסולת מסוכנת המיועדת למיחזור ללא אישור בכתב מהאגף לחומרים מסוכנים, יישלל היתר הרעלים ולא יחודש.
בביקורת נוספת שנערכה במפעלה של העותרת התגלה כי היא עוסקת בניקוי פסולת איזופר שאותה רכשה מאינדיגו. או אז הגישה אינדיגו בקשה להעביר את פסולת האיזופר לעותרת במקום לאתר הפסולת ברמת-חובב, ובמקביל פנתה העותרת בבקשה להרשות לה לטפל בפסולת האיזופר המתקבלת מאינדיגו. שתי הבקשות נדחו. שכן, המשרד לאיכות הסביבה הגיע לכלל דעה כי הליך הניקוי שהוצע על-ידי העותרת מפיק חומר שאינו נקי ממזהמים סביבתיים.
העותרת ביקשה עיון חוזר בבקשתה, תוך הבטחה כי עד לקבלת האישור לא תחזיק בפסולת איזופר ולא תעסוק בניקויו. ברם, בביקורת פתע שנערכה במפעל בתאריך 4.6.98, התברר כי העותרת אינה עומדת בהתחייבותה וממשיכה לעסוק בניקוי פסולת איזופר, כי תנאי החזקת חומר זה אינם ראויים, וכי החומר המתקבל לאחר הטיפול אינו נקי ממזהמים סביבתיים.
בעקבות האמור לעיל, ולאחר עריכת שימוע, ביטל מנהל מחוז חיפה של המשרד לאיכות הסביבה את היתר הרעלים שהוצא לעותרת, ואף הוצא צו פינוי רעלים מן המפעל.
4.כנגד החלטות אלה הוגשה העתירה שבפנינו. לבקשת העותרת אף ניתן צו ביניים המתיר לה לעסוק בחומרים מסוכנים, למעט בפסולת האיזופר.
עיקר טענת העותרים הוא כי ההיתר שניתן לעותרת לעסוק באיזופר כולל במשמע גם היתר לעסוק בפסולת איזופר, וכי האיסור המופיע בתנאי 7 שצורף להיתר אינו תקף. שכן, התנאי מהווה פגיעה בזכותה החוקתית של העותרת לחופש העיסוק ואינו עומד בדרישת התכלית הראויה שבחוק-יסוד: חופש העיסוק. זאת, מפני שהפגיעה בחופש העיסוק בהקשר זה מותרת רק לצורך התכלית המגולמת בחוק איסוף ופינוי פסולת למחזור, תשנ"ג1993-, שהיא מיחזור פסולת. לחלופין טוענת העותרת, כי הטיפול בפסולת איזופר אינו מסכן את הסביבה, וכי קביעותיה של הרשות בעניין זה הן שגויות בעליל.
5.בעתירתם, העלימו העותרים את העובדות שקדמו להוצאת ההיתר שכנגד ביטולו טענו הם. העותרים אף לא הזכירו את הבקשות שהגישו מכוח תנאי 7 הנ"ל, ואשר נדחו כאמור. מסכת עובדתית זאת, המלמדת על ההגבלות שצורפו להיתר ועל הפרות רצופות של ההיתר בידי העותרת הייתה ביסוד החלטת ביטול ההיתר, והעלמתה מעידה על חוסר נקיון כפיים של העותרים. מצב דברים זה כשלעצמו מהווה עילה לדחיית העתירה. ראו, למשל, 816/80 גוטהלף נ' בית-הדין הרבני בתל-אביב-יפו , פ"ד לה(3) 561, 566; בג"ץ 291/81 חברת האני מיסטר די בע"מ נ' מנהל המכס והבלו ואח' , פ"ד לו(4) 53, 56.
6.ברם, במקרה שלפנינו יש לדחות את טענות העותרים אף לגופן. חוק החומרים המסוכנים, תשנ"ג1993-, מאזן בין הצורך להגן על בריאות הציבור לבין אינטרס הציבור לעשות שימוש בחומרים מסוכנים. הוא מרשה אמנם שימוש בחומרים מסוכנים, אך מתנה אותו בקבלת היתר מן הרשות המוסמכת, שלה ניתן שיקול-דעת רחב, הן לגבי סוג החומרים והן לגבי דרכי השימוש בהם. ההגבלות שצורפו להיתר שניתן לעותרת היו איפוא בתחום סמכותה של הרשות ונקבעו משיקולים מקצועיים וענייניים. אין לנו איפוא עילה להתערב בקביעתה של הרשות כי העותרת הפרה את תנאי ההיתר. בנסיבות העניין, ובמיוחד לאור ההפרות השיטתיות של ההיתר מצד העותרת, הרי שעל אף פגיעתו הקשה בעותרת אין ביטול ההיתר חורג ממתחם הסבירות.
אשר-על-כן, אנו דוחים את העתירה.
העותרים ישלמו למשיבים הוצאות משפט בסך 10,000 ש"ח.
ניתן היום, ח' בחשון תשנ"ט (28.10.98).
ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש
ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
98044090.
L06