בג"ץ 9860/09 אליהו-חנן בן ברוך נ. שר התחבורה

השופט א' גרוניס:

1.

עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים שעניינה בקשת העותר כי יינתן לו אישור להפעיל מפעל העוסק בתיקון אופנועים וקטנועים.

2.

העותר הינו בעל מוסך בעיר בת ים. לעותר הסמכה למכונאות רכב וכן הסמכה להחזקת מפעל למכונאות רכב. במהלך חודש מאי 2008 נערכה ביקורת במוסך של העותר בה נמצא כי הוא מפעיל מוסך לתיקון אופנועים ללא רישיון מתאים. העותר המשיך להפעיל את המוסך, למרות היעדר הרישיון, ובמקביל פנה אל הרשויות הרלוונטיות במטרה לקבל רישיון למוסך לאופנועים. כך, ביום 28.5.08 הגיש העותר למפקח האזורי של משרד התחבורה בעיר בת ים בקשה לקבלת רישיון למוסך לאופנועים. באותו יום התקבלה החלטת המפקח, לפיה על העותר להציג תעודת הסמכה במקצוע של תיקון אופנועים. זאת, בהתאם להוראות הצו בדבר פיקוח על מוסכים ומפעלים לכלי רכב, התש"ל-1970 (להלן - צו הפיקוח ). העותר לא עשה כן, אלא פנה למשרד התחבורה בבקשה כי יינתן לו היתר לפתיחת מפעל לתיקון אופנועים על סמך ההסמכה למכונאות רכב שברשותו. יוער, כי על מנת לקבל הסמכה במקצוע של תיקון אופנועים על העותר לעבור מבחן מקצועי כלשהו. כמו כן, פנה העותר אל עיריית בת ים בבקשה לקבל רישיון עסק להפעלת מוסך לכלי רכב ממונעים דו גלגליים. לעותר ניתן היתר זמני לניהול עסק לפי חוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968, אשר תוקפו הוארך עד ליום 4.8.09. עם זאת, בהיעדר רישיון להחזקת מפעל לתיקון אופנועים מטעם משרד התחבורה, לא ניתן לו רישיון עסק. בעתירה שלפנינו, תוקף העותר הן את החלטת העירייה שלא ליתן לו רישיון עסק, והן את החלטת משרד התחבורה שלא ליתן לו תעודת הסמכה במקצוע של תיקון אופנועים. כן מעלה העותר טענות כלליות ביחס לתוקפו של חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, התשי"ח-1958 (להלן - חוק הפיקוח ), מכוחו הוצא צו הפיקוח.

3.

דין העתירה להידחות על הסף. מתגובת משרד התחבורה לעתירה עולה, כי ביום 20.8.09 הוגש נגד העותר כתב אישום בגין המשך ניהול המוסך ללא רישיון מתאים. עובדה זו לא נזכרה כלל בעתירה. כידוע, כחלק מהחובה לפנות לבית המשפט בידיים נקיות, מוטלת על עותר חובה להביא בפני בית משפט את מלוא העובדות הרלוונטיות לצורך הכרעה בעתירה (למשל, בג"ץ 4409/98 ד.ש. שמנים וכימיקלים בע"מ נ' מנהל מחוז חיפה במשרד לאיכות הסביבה (לא פורסם, 28.10.98)). העותר לא קיים את החובה הנזכרת. בנוסף, העותר המשיך להפעיל את המוסך, וככל הנראה מפעילו גם כיום, ללא רישיון מתאים. בכך יש משום עשיית דין עצמי. זהו טעם נוסף המצדיק את דחייתה של העתירה (ראו, בג"ץ 3483/05 די.בי.אס שירותי לווין (1998) בע"מ נ' שרת התקשורת , במיוחד פיסקאות 21-12 (טרם פורסם, 9.9.2007)). יוער, כי לעותר ניתנה אפשרות להגיב לעניין זה, אך הוא לא הציג כל טעם המצדיק חריגה מהכלל לפיו בית המשפט לא יפתח שעריו למי שאינו נקי כפיים. די באלה כדי לדחות את העתירה על הסף. מעבר לכך, גם לגופם של דברים נראה כי אין ממש בטענותיו של העותר. כך למשל, אין ממש בטענת העותר הנוגעת לתוקפו של חוק הפיקוח. אמנם, סעיף 2 לחוק קובע, כי הוא יחול רק בתקופה בה מוכרז מצב חירום במדינה לפי סעיף 9(א) לפקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח-1948. ואולם, כידוע, הכנסת מאריכה מעת לעת את ההודעה על מצב חירום. ההארכה האחרונה ניתנה ביום 30.6.09 ולפיה יחול מצב החירום עד ליום 29.6.2010 (י"פ 5974, 4712 (9.7.2009)). במצב דברים זה, לא ניתן לומר כי חוק הפיקוח אינו תקף. משכך, אין ממש בטענות המופנות נגד הדרישה שהופנתה לעותר לעבור הסמכה מתאימה, כנדרש בצו הפיקוח.

4.

אשר על כן, העתירה נדחית על הסף. העותר יישא בשכר טרחת עורך דין בסך 5,000 ש"ח לזכות המשיבים 2-1 ובסכום של 2,000 ש"ח לזכות המשיבה 3.