בג"ץ 3587/10 יוסף שלמה דיין נ. המרכז לגביית קנסות ,אגרות והוצאות

1.

לפנינו עתירה המופנית נגד פעולות שביצעו המשיבים לגביית חוב של העותר בגין אי תשלום פיצוי שהושת עליו במסגרת פ"ח (תל-אביב) 1215/04, לרבות הטלת צו עיקול על חשבון הבנק של העותר.

רקע

2.

העותר הורשע ביום 5.9.06 בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט א' טל, כב' השופטת י' אמסטרדם, כב' השופטת ר' לבהר-שרון), בעבירה של ניסיון לרצח לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. במסגרת גזר-הדין הושתו על העותר שמונה שנות מאסר בפועל. כן נקבע כי העותר ישלם למתלונן פיצוי בסך 100,000 ש"ח שישולם בחמישה תשלומים שווים ורצופים החל מיום 1.12.2006. ערעור שהגיש העותר לבית משפט זה על חומרת העונש נדחה (ע"פ 10239/06).

3.

העותר לא שילם את סכום הפיצוי בו חוייב בגזר הדין ולכן הפיצוי הפך לחוב כמשמעו של מונח זה בחוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, התשנ"ה-1995 (להלן: החוק ; המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות ייקרא - המרכז ). מעמדת המשיבים עולה כי לעותר נשלחו על-ידי המרכז דרישות תשלום ביום 21.6.07 ו-18.9.07. העותר לא מילא אחר דרישות תשלום אלה ולכן הוטל עיקול על חשבונו ביום 26.11.07. בעקבות פנייתו של העותר למרכז בבקשה לדחות את תשלום החוב עד לאחר מתן פסק-הדין בערעור שהגיש לבית משפט זה, התבקש העותר להמציא את כתב הערעור, אולם, כפי שעולה מתגובת המשיבה, הוא לא עשה כן.

העותר פנה גם בבקשה לפרוס את חובו לתשלומים בשיעורים נמוכים. במכתב מיום 10.6.08 הודע לו כי הוחלט, בהתאם לסמכותו של מנהל המרכז על-פי סעיף 5ב(א) לחוק, לפרוס את החוב על פני 40 תשלומים חודשיים שווים מיום 3.7.2008 ועד יום 3.10.2011. העותר שילם את שלושת התשלומים הראשונים, אולם נמנע מלשלם את יתר התשלומים. לטענתו עשה כן משום שעקב מאסרו הופסק תשלום קצבת גמלאות המוענקת לו בגין שירות קבע בצה"ל. העותר טוען כי פנה מספר פעמים למשיבים, במהלך השנים 2008-2010, על רקע הפסקת תשלום הקצבה, בבקשות כי החוב ייפרס באופן שיהיה עליו לשלם תשלום חודשי נמוך עד שחרורו ממאסר. פניות אלו נדחו ביום 1.2.2010 והוחלט כי על העותר לשלם את יתרת קרן הפיצוי באופן מיידי. השגות נוספות שהגיש העותר על החלטה זו, מיום 3.2.2010 ומיום 11.2.2010 נדחו. ביום 15.3.2010 הוטל עיקול על חשבון הבנק של העותר. פניותיו של העותר בעניין זה למנהל רשות האכיפה והגביה נדחו גם הן.

טענות העותר

4.

העותר טוען כי חיובו לשלם את מלוא החוב בתשלום אחד, מבלי לתת לו הזדמנות סבירה לשימוע, מהווה פגיעה קשה בזכותו לקיום בכבוד ולקניין ומנוגדת לכללי הצדק הטבעי. עוד מדגיש הוא כי לשון החוק אינה שוללת את זכות השימוע, וכי במקרה דנן אין אינטרס המחייב פעולה דחופה של הרשות ומצדיק את שלילת זכותו זו. לשיטתו, החובה לערוך שימוע ונקיטת הליכי גבייה נגדו, מטילות על המשיבים חובה להודיעו מראש ובאופן מנומק על כוונתם לחייבו כאמור, תוך שתינתן לו אפשרות סבירה להתייחס לחומר הראיות ולהשיב לטענות שהופנו נגדו בטרם תתקבל החלטה בעניינו. עוד טוען העותר כי היה על המשיבים לנמק את החלטותיהם בעניינו.

טענה נוספת בפי העותר היא כי מהחלטות המשיבים עולה כי לא נשקלו כל השיקולים הרלבנטיים ולכן החלטות אלה לוקות בחוסר סבירות קיצוני.

טענות המשיבים

5.

המשיבים סבורים כי דין העתירה להידחות על הסף. לשיטתם, העותר עשה דין לעצמו והגיש את עתירתו בחוסר ניקיון כפיים, לאחר שמאז שנת 2007 הוא נמנע מלשלם את סכום הפיצוי שהושת עליו, ובכך מפר את גזר-דינו של בית המשפט המחוזי. בפרט מדגישים הם כי החוב לא שולם גם לאחר שהמרכז נענה לבקשת העותר לפרוס את חובו על-פני 40 חודשים.

בנוסף טוענים המשיבים כי העתירה הוגשה בשיהוי כבד. לדבריהם, על חשבונו של העותר הוטל עיקול עוד בשנת 2007, לאחר שדרישות התשלום מטעם המרכז לא נענו. העותר לא עמד אף בהסדר שנערך לבקשתו לפרוס את חובו למשך 40 חודשים. עוד טוענים המשיבים כי יש לראות בהסדר פריסת התשלומים כויתור של העותר על זכותו לפנות לערכאות. לטענתם, התנהלותו של העותר פוגעת במתלונן אשר לא קיבל את הפיצויים שנפסקו לו. ההחלטות בעניינו של העותר סבירות ואינן מגלות כל עילה להתערבות.

דיון והכרעה

6.

דינה של העתירה להידחות על הסף. למעלה משלוש שנים חלפו מאז היה על העותר להתחיל לשלם את חובו, אולם עד כה שילם הוא אך את מקצתו. התנהלותו של העותר מלמדת על חוסר נכונותו לשלם את סכום הפיצויים בו חויב: הוא נמנע מתשלום באופן עקבי ולאורך מספר שנים, גם לאחר שערעורו נדחה בבית משפט זה. עקב אי תשלום הפיצוי נשלחו לעותר מספר דרישות תשלום בשנת 2007, עליהן לא השיב. אומנם, העותר ביקש כי תשלום החוב ידחה עד להכרעה בערעורו, אולם מתגובת המשיבים עולה כי העותר לא שלח את כתב הערעור למרכז כפי שנדרש. העותר לא שילם את חובו גם לאחר שהוחלט לפרוס את חובו על פני 40 תשלומים. העותר מסביר כי לא היה ביכולתו לעשות כן נוכח שלילת קצבתו מצה"ל עקב מאסרו. ואולם, ממכתב מיום 6.5.2010 שנשלח לעותר מאת המשיבים עולה כי הוא התבקש להמציא להם מסמכים התומכים בבקשתו לפריסת התשלומים בעקבות שלילת הקצבה, אולם עשה כן רק כעבור שמונה חודשים. העותר אכן פנה מספר פעמים רב למשיבים, אך הרושם הוא כי עשה דין לעצמו, כעולה מהתמהמהותו להסדיר את תשלום חובו, ויותר מפעם אחת. עוד יודגש כי מדובר בפיצוי שנפסק לטובת קורבן עבירה שנפצע בעקבות מעשיו האכזריים של העותר אשר היו עלולים להביא למותו. כידוע בית המשפט לא יפתח דלתותיו למי שעושה דין לעצמו, מזלזל בהוראות החוק ומבקש להעמיד את הרשות אל מול עובדות מוגמרות (ראו: בג"ץ 3483/05 די.בי.אס. שרותי לווין (1998) בע"מ נ' שרת התקשורת (לא פורסם, 9.9.07) (להלן: פרשת שרותי לווין ); בגץ 9860/09 אליהו-חנן בן ברוך נ' שר התחבורה (לא פורסם, 28.1.2010)). כך גם בענייננו.

בשולי הדברים אציין כי העותר לא הצביע על נסיבות המצדיקות את שמיעת העתירה לגופה בשל התנהלותו של המרכז (ראו: פרשת שרותי לווין , בעמ' 16). גם לו היה מקום לסבור כי המרכז התמהמה במענה לפניותיו של העותר – ואיני קובעת כי כך הדבר – אין בכך כדי לשנות מן העובדה כי העותר לא מילא אחר החלטות המרכז ביחס להסדרת חובו בדחיפות הנדרשת, ומכל מקום כל עוד לא הוסדר עניינו לא היה רשאי להימנע מתשלום.

7.

משאלה פני הדברים דין העתירה להידחות על הסף. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.