ע"פ 10239/06 יוסי דיין נ. מדינת ישראל

המערער בע"פ 10239/06 והמשיב בע"פ 10241/06 (להלן: המערער ) הואשם בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעבירה של ניסיון לרצח, לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ), ועבירה של גרימת חבלה חמורה בנשק קר, לפי סעיפים 333 ו-335(1) לחוק העונשין. המערער הואשם בכך שניסה לרצוח את בעלה לשעבר של בת זוגו (להלן: המתלונן ), באמצעות שהכה בראשו בלום ושיסף את צווארו.

בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים א' טל , י' אמסטרדם ו- ר' לבהר שרון ) הרשיע את המערער בעבירות שיחסו לו. לגבי העונש נחלקו הדעות בבית המשפט המחוזי. ברוב דעות נגזרו על המערער שמונה שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, למשך שלוש שנים. כן נקבע כי המערער ישלם למתלונן פיצוי בסך 100,000 ש"ח. לעניין עונשו של המערער התחשבו שופטי הרוב בכך שמספר שנים לפני האירוע תקף אביו של המתלונן את המערער ואת בת זוגו, בכך שירה בהם מספר כדורים מאקדחו, ועל כך נגזרו עליו שלוש וחצי שנות מאסר ונקבע כי ישלם למערער ולבת זוגו פיצוי בסך 50,000 ש"ח לכל אחד. דעת הרוב הסתייגה מיצירת קישור בין עניינו של המערער ועניינו של אביו של המתלונן, וקבעה כי יש להעמיד את רכיב המאסר בפועל על שתים עשרה שנות מאסר בפועל.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ערערו בפנינו הן המערער והן המדינה (להלן: המשיבה ), כאשר שני הערעורים מכוונים כנגד גזר הדין בלבד.

לטענת המערער בערעורו, שגה בית המשפט המחוזי משהחמיר בעונשו. לטענתו, יש לגזור גזירה שווה מעניינו של אביו של המתלונן לעניינו שלו, וכן להתחשב בנסיבותיו האישיות. עוד טוען המערער, כי שגה בית המשפט המחוזי משנקבע כי עליו לפצות את המתלונן בסכום של 100,000 ש"ח, למרות שהשתקם מהפגיעה שגרם לו.

לעומתו, סוברת המשיבה כי גזר דינו של בית המשפט המחוזי שגוי לקולא דווקא, משלא ניתן בו משקל ראוי לחומרת מעשיו של המערער.

לאחר עיון בהודעות הערעור על נספחיהן ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים בפנינו, הגענו למסקנה כי דין שני הערעורים להידחות.

לא ניתן לחלוק על חומרת מעשיו של המערער. מדובר במי שבאופן מחושב וקר תכנן להמית את המתלונן, תוך שהוא תוקף אותו בצורה אכזרית ביותר, ואשר אך כפסע היה בינו ובין הצלחת כוונתו הקטלנית. אין גם כל מקום להחיל את העיקרון בדבר אחדות הענישה כדי לגזור מעניינו של אביו של המתלונן לעניינו של המערער. אמנם מדובר במעשים שנסיבותיהם דומות, אך אין מדובר בשותפים לאותו מעשה, ואין דינם אחד. אבי המתלונן הודה במיוחס לו והורשע במסגרת הסדר טיעון בעבירה פחותה מזו שבה הורשע המערער, כשלנסיבה זו ניתן משקל משמעותי בעת גזירת דינו. כן התחשב בית המשפט בעניינו של אבי המתלונן בגילו המתקדם ובעברו הנקי. בכל אלו נבדל עניינו של המערער מעניינו של אבי המתלונן.

בנסיבות אלו הגענו למסקנה כי העונש שהוטל על המערער מבטא כראוי את חומרת המעשים בהם הורשע. לאור זאת, לא מצאנו מקום לקבל גם את ערעור המשיבה ולהתערב בגזר דינו של בית המשפט המחוזי.

אנו דוחים אפוא את שני הערעורים.