פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ
4449/08
בפני:
כבוד השופטת א' פרוקצ'יה
כבוד השופט א' רובינשטיין
כבוד השופט ס' ג'ובראן
העותר:
טארק גבן
נ ג ד
המשיבים:
1. בית הדין השרעי לערעורים בירושלים
2. יאסין מרוואת
עתירה למתן צו על תנאי ובקשה לצו ביניים
בשם העותר:
עו"ד וסאם חרבוש
בשם המשיב 1:
עו"ד אדם אבזק
בשם המשיבה 2:
עו"ד אומימה חאמד
פסק דין
השופט א' רובינשטיין:
א.
העותר ומשיבה 2 (להלן
המשיבה
) התגרשו בשנת 2004 בבית הדין השרעי בעכו, והעותר חויב
בתשלום 550,000 ₪ מוהר דחוי. כלפי חיוב זה הגיש העותר ערעור לבית הדין השרעי
לערעורים. ביום 16.12.07 נשלח לעותר זימון לדיון שנקבע ליום 30.12.07. ביום
27.12.07 נשלחה לעותר הודעה שניה, בה נמסר:
"א.
מודיעים לכם בזה כי, הוחלט על ביטול הדיון הקבוע
בתיק הערעור המוגש.
ב.
תנתן
החלטה
בערעור".
ביום 6.3.08 דחה בית הדין לערעורים, בהרכב שניים (הנשיא נאטור והקאדי זייני), את הערעור. בעתירה שלפנינו נטען, בעיקר, כי פסק הדין לוקה בשניים: ראשית , כי ניתן מבלי שנתאפשר לצדדים לטעון בפני בית הדין; שנית , כי ניתן בהרכב חסר.
ב.
ביום 19.5.08 הועברה העתירה לתגובת המשיבים. מסיבות שונות, לא הומצאה העתירה למשיבה. ביום 5.7.09 התקבלה בקשת העותר, ניתן צו ביניים נגד המשך הליכי הוצאת פסק הדין לפועל, ונקבעו הוראות בדבר המצאת ההחלטה למשיבה ולוח זמנים לתגובות המשיבה, וכן המשיב 1 ככל שימצא לנכון.
ג.
בתגובת היועץ המשפטי למשיב 1 (מיום 16.7.09) נאמר, כי לפי הדין החל בבתי הדין השרעיים לא היתה לבית הדין לערעורים חובה לקיים דיון בעל פה, וזאת לפי תקנה 10 לתקנות שהקימו את בית הדין השרעי לערעורים, לפיה "על בית הדין לערעורים לפסוק על סמך העיון בתיק ובלא שמיעת טענות בעל פה... ". נאמר עוד, כי קביעת טיעונים בעל פה באה בגדר רפורמה שהונהגה על ידי בית הדין לערעורים, אך אינה נחוצה בסוגיות משפטיות גרידא. הוטעם, כי בנסיבות קוימה זכות הטיעון של הצדדים באמצעות טיעוניהם הכתובים שהיו מונחים בפני בית הדין (בג"צ 1089/90 עאסי נ' בית הדין השרעי , פ"ד מה(5) 148). אשר לטענה בדבר ההרכב החסר הוזכר, כי סעיף 6א(א) לחוק הקאדים, תשכ"א - 1961 (כפי שהוסף בשנת תשס"ב) מורה:
"בית הדין השרעי לערעורים ידון בשלושה, ואולם אם מספר הקאדים המכהנים בו פחת משלושה או שנבצר מאחד מהם לשבת בדין , רשאי בית הדין לערעורים לדון בשניים" (ההדגשה הוספה - א"ר).
נאמר, כי במועד מתן פסק הדין כיהנו בבית הדין לערעורים שני קאדים קבועים (החתומים על פסק הדין) וקאדי במינוי בפועל - אלא שקאדי זה הוא שנתן את פסק הדין נשוא הערעור ולכן היה מנוע מלשבת בתיק (לפי סעיף 5א(ג) לחוק הקאדים). בתגובתה (מיום 21.07.09) מעלה המשיבה טיעונים דומים לעמדת המשיב 1. עוד נטען, כי העותר היה מודע לביטול הדיון בתיק למצער מעת קבלת ההודעה על כך (שנשלחה ביום 27.12.08) ולא פעל לקיום דיון, וכי העתירה אינה מגלה עילת התערבות.
ד.
לאחר העיון חוששני כי אין בידינו להיעתר לעתירה. ראשית יש לזכור, כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בתי הדין הדתיים, והתערבותו מוגבלת "למקרים קיצוניים של חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, סטייה מהוראות חוק המכוונות לבית הדין הדתי, או כאשר נדרש סעד מן הצדק מקום שהענין אינו בסמכותו של בית משפט או בית דין אחר" (בג"צ 8638/03 אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (טרם פורסם) - השופטת פרוקצ'יה). עילות התערבות אלה - שאינן מתקיימות במקרה שלפנינו - חלות גם על בתי הדין השרעיים:
"כך לגבי בתי הדין הרבניים, וכך לגבי בתי הדין של העדות הדתיות האחרות (בג"צ 489/08 פלונית נ' בית הדין השרעי בנצרת (טרם פורסם); בג"צ 6355/07 אבומוך נ' בית הדין השרעי לערעורים (טרם פורסם); בג"צ 11230/05 מואסי נ' בית הדין השרעי לערעורים בירושלים
(טרם פורסם))" (בג"ץ 3816/08 אבו אחמד נ' בית הדין השרעי לערעורים (לא פורסם)).
ה.
בתגובות המשיבים תשובות משפטיות המניחות את הדעת לשתי השגותיו של העותר. אשר לזכות הטיעון , בית משפט זה קבע בעבר כי בשטיחת הטענות בכתב בפני בית הדין השרעי לערעורים "בא הכלל בדבר שמיעת הצדדים לידי מימוש" (עניין עאסי , עמ' 151 - מפי השופט, כתארו אז, ברק). עיינתי בתקנות מהשנים 1919-1918 שאליהן נדרשו המשיבים, והמובאות מפי המחבר א' בן שמש, בספרם של ש"ד גויטין וא' בן שמש, המשפט המוסלמי במדינת ישראל (תשי"ח) 282-281. לשון הרישא לתקנה היא כפי שהובאה מעלה. אכן, לתקנות אלה ניתן תוקף בסימן 73 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל 1947-1922, שבוטל בחוק לביטול דינים שנושנו, תשמ"ד - 1984 (ראו סעיף 3(16) לתוספת); ואולם הביטול אינו חל, כאמור בסעיף 2(א) לחוק זה, על "(1) תשריר שניתן למעשה חקיקה בדין שבוטל" ועל "(4) פסקי דין והוראות מינהל שניתנו מכוח דין שבוטל". דברי ההסבר להצעת החוק (ראו הצעות חוק תשמ"א, 133) מציינים, כי הוראות מעבר כמו סימן 73 ניתן לבטלן עם תחילת חוק הפירושים, והכוונה כנראה לחוק הפרשנות, תשמ"א - 1981. לא ניכנס לדקדוק מעבר לכך בנושא שלא נטען בפנינו, וככל שבתי הדין נוהגים לפי התקנות הללו, לא זה המקום לפרשנות המשנה זאת.
ו.
על כך יש להוסיף, כי בהודעה שנשלחה לעותר ביום 27.12.07 נכתב במפורש (ובסעיף נפרד) "תנתן החלטה בערעור" - וככל שלשיטתו היה מקום לקיים דיון בעל פה, וכשלעצמנו איננו מביעים דעה על כך, היה עליו לפנות לבית הדין מיידית, ולא להמתין להכרעה בערעור. אכן, העותר טוען כי הסכים טלפונית לדחיית הדיון מפאת מחלתו של בא כוח המשיבה, והניח כי משמעות ההודעה היא דחייה בלבד. אך לשונה של ההודעה ברורה לאמיתה (ואולי ייטיב משיב 1 לעשות אם להבא יכתוב במפורש בהודעת ביטול, כי הוחלט שלא לקיים דיון). אוסיף, כי יש לברך מאוד ככלל על המדיניות השיפוטית המרחיבה את אפשרות הטיעון בערעור, שהנהיג בית הדין השרעי לערעורים, כעולה מתגובת יועצו המשפטי. ואולם, מכל מקום, בנסיבות אין לומר שזכות הטיעון נשללה - משהוגשו טיעונים בכתב, שהיו בפני בית הדין. אשר לשאלת ההרכב , נוכח תגובתו של היועץ המשפטי למשיב 1 גם עניין זה אינו מגלה עילת התערבות.
ו.
סוף דבר, אין בידינו להיעתר לעתירה. צו הביניים מיום 5.7.09 בטל איפוא. בנסיבות, ובהתחשב באופן השתלשלות העתירה, לא ייעשה צו להוצאות.
ניתן היום כ' באב תשס"ט (10.8.09).
ש ו פ ט ת
ש ו פ ט
ש ו פ ט