בג"ץ 447/02 ישי ברקלי נ. יו"ר המועצה המקומית גבעת זאב-שאול מזרחי

בשל תקלה, תיק זה הגיע ללשכת הרשמים אך ביום 1.1.03, ומטעם זה התעכבה ההחלטה בו.

בפניי בקשה של העותרים לכך שהמשיבים יחוייבו בהוצאותיהם, לאחר שהעתירה התייתרה ונמחקה. עניינה של העתירה היה בבית ספר שנוהל תוך שימוש חורג בבית פרטי, ואשר גרם לעותרים למטרד. מן החומר עולה, כי ביום 4.11.01 שיגרה המשיבה 2 התראה למפעילי בית הספר על השימוש החורג האמור. המשיבה 2 לא נקטה בפעולה מעשית נוספת להפסקת השימוש החורג עד להגשת העתירה, ביום 15.1.02. ימים אחדים לאחר הגשת העתירה, ביום 20.1.02, פנתה המשיבה 2 לבית משפט השלום בתביעה להוצאת צו מניעה להפסקת השימוש בבית הספר, וניתן בהליך זה פסק דין בהסכמה, לפיו היה על הפינוי להתבצע עד ליום 1.5.02. גם באותו יום לא התבצע הפינוי. לא ברור אילו פעולות אופרטיביות בוצעו על ידי המשיבים 1 ו-2 על מנת להבטיח את הפינוי בשלב האמור, אם כי עולה מן החומר, כי לאחר פניות נוספות של העותרים הגישה המשיבה 2 תלונה למשטרה ביום 17.6.02. בסופו של דבר, התייתרה העתירה, כמוסבר לעיל, לאחר שבית הספר הפסיק את פעולתו. מכאן הבקשה לחיוב המשיבים בהוצאות.

ככל שהדברים אמורים במשיבים 4 – 5 נראה לי כי הגשת העתירה היתה מוצדקת, באופן המצדיק לחייבם בהוצאות העותרים. אין חולק כי המשיבים 4 – 5 פעלו שלא כדין בניהול בית הספר הפרטי במקום, וכי לא פינו אותו גם לאחר שקיבלו התראה מן הרשות המקומית. אף לאחר הגשת העתירה, לא פינו משיבים אלה את המקום במועד שנקבע בפסק דין מוסכם שניתן בבית משפט השלום. מכאן, כי התנהגותם של משיבים אלה הצדיקה את הגשת העתירה ואת המשך ניהולה.

אשר למשיבים 1 ו-2. אמנם, המשיבה 2 שלחה התראה למפעילי בית הספר בתחילת נובמבר 2001, קודם להגשת העתירה. עם זאת, מתברר מן העתירה כי תגובתה של משיבה 2 לפניות העותרים היתה בלתי ברורה. מצד אחד, מפנה המשיב 1, ראש המועצה שהיא המשיבה 2, לכך שהוצא צו להפסקת השימוש החורג, ואומר כי המועצה תנקוט בכל הצעדים החוקיים העומדים לרשותה. ברם, באותו מכתב עצמו מיום 6.11.02, כופר המשיב 1 בטענת המטרד, ומעלה טענות בדבר בקשה שהוגשה לשינוי יעוד של המבנה. בכך, לכאורה, מעלה המשיב 1 טענות כנגד העותרים, וכנגד היענות לבקשתם. וכך נאמר בקטע הרלוונטי במכתב:

"בבניין המדובר מתקיים תלמוד תורני בו לומדים כ-28 תלמידים, כולם תושבי היישוב, שלא נמצא להם פתרון הולם אחר במסגרות החינוכיות שלנו.

התלמוד התורני שוכן במבנה בודד ותושבי הרחוב יודעים היטב שהמגרשים הצמודים אליו אמורים להיות מוגדרים כשטחים חומים המיועדים למבני ציבור, כך שהטענות על מטרד והפרעה כביכול לשיגרת חייהם אינה עניינית.

יתרה מכך, השכנים הצמודים למבנה אינם מתנגדים לקיום התלמוד התורני והפנייה שקיבלנו היא של אנשים הגרים ברובם בריחוק מהמבנה וברחובות אחרים....

מפעילי בית הספר הגישו למהנדס המועצה בקשה לשינוי יעוד זמני של המבנה והבקשה תידון בוועדה לתיכנון ובניה כמקובל"

יתר על כן. אף כי ההתראה ששלחה המשיבה 2 למפעילי בית הספר היתה להפסקת שימוש מיידית, לא פעלה המשיבה 2 מיידית לאחר משלוח ההתראה ביום 4.11.02. אף כי חזרה, במכתב לעותרים מיום 27.11.02, על התחייבותה לפעול כמתחייב ועל פי החוק, לא נעשה דבר מה מעשי בהמשך לכך, ואף לא נמסר כל מענה לפנייה כתובה של העותרים בעניין זה מיום 13.12.01. גם פניה מיום 26.12.01 לא נענתה על ידי המשיבים. המשיבים 1 ו-2 אינם מספקים הסבר כלשהו לעניין זה. נוכח מכלול נסיבות אלה, הגשת העתירה במועד שהוגשה, הוא יום 15.1.02, היתה מוצדקת. יתר על כן, על רקע מחדלים אלה, הגשת ההליך לבית משפט השלום ביום 20.1.02, ימים ספורים בלבד לאחר הגשת העתירה על ידי העותרים, מלמדת לכאורה כי הגשת העתירה השפיעה על פעולות המשיבים, ותרמה לכך שבסופו של דבר פעלו המשיבים 1 – 2 כנדרש. כל אלה מצדיקים השתת הוצאות על משיבים 1 ו-2.

אשר למשיבה 3, היא המשטרה, הרי שזו אינה אחראית על פי החוק לביצוע הצו השיפוטי, כי אם מהווה גורם ביצועי המסייע לרשות המוסמכת בהוצאת הצווים לפועל. המשיבה 3 אינה אחראית למחדלי המשיבים 1 ו-2 בעניין זה, ואין לזקוף את אי הביצוע במועד של פינוי בית הספר לחובתה. לכן, אין לחייב את משיבה 3 בהוצאות העתירה.

התוצאה הסופית היא שהבקשה מתקבלת. המשיבים 1 – 2 ו-4 – 5 ישאו בהוצאות העותרים בעתירה זו בסך 10,000 ₪. לסכום זה יש לצרף מע"מ והפרשי הצמדה מיום החלטה זו, ועד ליום התשלום בפועל.