בג"ץ 4520/97 האניה "סורפר-1" נ. הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ

זוהי בקשת רשות ערעור של אניה בעליה וקברניטה (להלן: האניה) על מספר החלטות של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטת ב. גילאור). לבקשה שלוש קבוצות של משיבים. לא לכל המשיבים עניין בכל ההחלטות שניתנו. אתייחס לכל בקשה בנפרד ואקדים תאור קצר של העובדות:

עניין לנו בהתנגשות האניה במספר כלי שיט שעגנו בנמל הקישון ובמזח ובגרימת נזק להם. ההתנגשות ארעה - לפי הטענה - כאשר האניה תומרנה על ידי קברניטה ללא נתב. בעקבות ההתנגשות הוגשו לבית המשפט לימאות מספר תביעות חפצא וגברא, ביניהן תביעת מועדון השייטים שפוצה בסכום מסויים על ידי מבטחיו. האניה הגישה בקשה להקמת קרן הגבלה, המגבילה את סכום אחריות בעלי האניה ובמסגרת זו בקשו להטיל את נטל ההוכחה על המשיבים.

תיק המרצה 151/97 :

בית משפט קמא דחה את בקשת האניה להפחית את סכום תגמולי הביטוח שקיבל מועדון השייטים, מסכום התביעה. בית המשפט קבע בעקבות ע"א 5/87 ליפשיץ נ. לוי , פ"ד מב(2) 177 כי גם לאחר קבלת תגמולי ביטוח רשאי המבוטח לתבוע את האחראי לנזק ובלבד שלא יפוצה פעמיים ויחזיר את הפיצוי למבטח אם קיבל ממנו תשלום. ב"כ הצדדים חלוקים בדבר משמעותה של ההלכה שבע"א 5/87 הנ"ל. בעוד אלה טוענים כי בית משפט קמא גילה פנים שלא כהלכה באמור באותו פסק-דין, טוענים האחרים כי ההלכה יושמה בצורה ראויה ונאותה.

מבלי להכנס לניתוח של סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח התשמ"א1981-, אומר, כי אין החלטת בית המשפט מצדיקה מתן רשות ערעור לבית משפט זה. הנושא יחזור ויעלה במהלך המשפט ובית המשפט יצטרך לתת דעתו לכך שהמזיק לא ישלם פעמים והנזוק לא יזכה בכפל תשלום. בכל מקרה, אם יהיה על בית המשפט לימאות לשקול לצורך כלשהו את גובה סכום התביעה, יוכל הוא לתת את דעתו לתגמולי הביטוח ששולמו ושבסופה של דרך יהיה מקום לנכותם. בשלב זה אין מקום לחזור ולדון בכך.

תיק המרצה 117/97

האניה הגישה בקשה להקמת קרן הגבלה לפי חוק ההגבלה המאמץ את אמנת בריסל 1957. במסגרת בקשתה, בקשה האניה להעביר את נטל הוכחת אשמתה, אל המשיבים. בית המשפט דחה בקשה זו. אינני מוצאת להתערב בהחלטתו זו. המבקשת להקים את הקרן היא האניה והיא אינה זכאית להקים קרן הגבלה אם הארוע הנותן מקום לתביעה נובע "מאשמו או משהתתפותו הממשית" של הבעלים. על האניה להוכיח את כל הרכיבים המעמידים לה את העילה ואת הזכות לקבל את הסעד אותו היא מבקשת. סדר הבאת הראיות, הוא הסדר הרגיל לפי הדין המקומי ועל התובע - בענייננו האניה - להביא את ראיותיו ראשון. אשר לנטל ההוכחה, זה מוכרע בסוף המשפט שאז יערוך בית המשפט את הראיות שהובאו בפניו ואם הן שקולות ומאוזנות, יכריע הוא את הדין לרעת הצד הנושא בנטל השכנוע. די בכך כדי שלא תנתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי. למעלה מן הדרוש אומר כי נוטה אני לחשוב שגם מהבחינה המהותית נטל ההוכחה היא על האניה.

בין אם אחריותה היא אחריות מוחלטת מכוח סעיף 2 לפקודת הנזיקין הנגרמים על ידי ספינות בנתוב 1939 ובין אם היא נובעת מפקודת הנזיקין (אליה מפנה סעיף 8 לחוק הספנות (הגבלת אחריות של בעלי כלי שיט), תשכ"ה הקובע את חובת הראיה על פי סעיף 1(6) לאמנה הבינלאומית הקובע כי שאלת נטל ההוכחה מוכרע לפי חוק בית המשפט הדן בתביעה (lex fori) ), ניתן להעביר את נטל ההוכחה אם לא מכוח פקודת הנזיקין סעיף 41 הרי מכוח הכלל הנקוט בידינו לפיו כאשר הסתברות האשמה או הרשלנות העולה מן הנסיבות ומנסיון החיים, היא גבוהה, יש להטיל את נטל ההוכחה על מי שהסתברות זו היא לחובתו. כזה הוא לכאורה המקרה שבפנינו, בו פגעה האניה שהיתה בתנועה במזח ובכלי שיט העוגנים בו, מה עוד שכל העובדות נמצאות או צריכות להמצא בידיה ולא בידי המשיבים. לשאלה זו יחזור בית המשפט המחוזי אם יהיה עליו בסוף הדרך להחליט בעניין נטל ההוכחה.

תיק המרצה 136/97:

נושא הערובה להוצאות נתון לשיקול דעתו של בית המשפט שמצא כי הסיכוי שהאניה תצטרך לשלם למשיבים פיצויים, עולה על הסיכוי שהמשיבה 2 תצטרך לשלם לה הוצאות. אין מקום להתערב בעניין זה בשיקול דעתו של בית המשפט. יצויין כי ב"כ המשיבים 1-8 הציע לחלופין להסתפק בערבות אישית של מר שטיינברג בעליה של משיבה 2 ואני מציעה לו לעמוד מאחורי הצעתו.

הבקשה נדחית. המבקשים ישלמו לכל אחת מקבוצות המשיבים הוצאות בסך 7,500 ש"ח.