בג"ץ 4539/22 פלוני נ. המוסד לביטוח לאומי

השופט א' שטיין:

1.

במסגרת העתירה שלפנינו נתבקשנו להתערב בהחלטתה של ועדת העררים לפי חוק נפגעי פעולות איבה, התש"ל-1970 (להלן: חוק התגמולים ) (השופטת (בדימ') י. שיצר והחברים א. בן-קרת וח. נאמן-גלאי ) מיום 2.5.2022 שניתנה בגדרי ו"ע 61536-03-16 (להלן, בהתאמה: ועדת הערר ו- ההחלטה ) .

2.

כפי שעולה מהעתירה ומההחלטה, ביום 19.8.2014 הגיש העותר תביעה לתגמולים בגין אירוע איבה שהתרחש ביום 8.8.2014, במהלך מבצע "צוק איתן". לטענת העותר, אשר אינו מיוצג בהליך שלפנינו, בזמן ריצה לממ"ד שבביתו תוך כדי אזעקה הוא נפל ואיבד הכרה (להלן: אירוע האיבה ) . העותר פונה לבית החולים "ברזילי" ושוחרר ללא אשפוז לאחר בדיקת CT תקינה. העותר טען בתביעתו שבגין אירוע האיבה נגרם לו נזק גופני ונזק נפשי. ביום 18.2.2015 דחתה הרשות המאשרת את תביעתו בנוגע לנזק גופני – בהסתמך על חוות דעת מומחית, אשר קבעה שאין עדות אובייקטיבית לנזק גופני מהאירוע; ובנוגע לנזק הנפשי – בשל סירובו של העותר להיבחן על-ידי מומחה בפסיכיאטריה. לאחר פניות חוזרות מצד העותר ניאותה הרשות המאשרת לדון מחדש בעניינו ולהתייחס למסמכים חדשים אותם הגיש. העותר נבדק על-ידי מומחה בפסיכיאטריה אשר קבע שאין קשר סיבתי בין אירוע האיבה למצבו הנפשי. ביום 2.2.2016 דחתה הרשות המאשרת פעם נוספת את תביעתו של העותר מהטעם ש"מהחומר שהובא בפני הרשות המאשרת עולה כי לא הוכח נזק נפשי ו/או גופני מהאירוע הנטען". על החלטה זו הגיש העותר ערר ובו טען שבגין אירוע האיבה נגרמו לו הפגיעות הבאות: החמרה בפגיעה נפשית קיימת; התפרצות הפיברומיאלגיה; פגיעה בשמיעה; פגיעה אורתופדית; מחלת פרקינסון; החמרה בלחץ דם; והתפרצות סכרת. מנגד טען המשיב שאין ראיה המצביעה על קשר סיבתי בין אירוע האיבה לתסמינים המתוארים על-ידי העותר.

3.

להשלמת התמונה, אציין שבשנת 1987 נפגע העותר בתאונת דרכים, פגיעה אשר גרמה לו לפגיעה נפשית שבגינה הוכרה לו נכות נפשית בשיעור של 30%.

4.

ועדת הערר קבעה בהחלטתה – לאחר שקיימה 18 ישיבות – שהעותר לא הוכיח קשר סיבתי ביחס לנזקים הגופניים הנטענים, למעט בנוגע למחלת הפרקינסון, שביחס אליה הוצגה חוות דעת לפיה יש קשר בינה לבין חבלת ראש. בעניין זה קבעה ועדת הערר כי "מן הראוי כי חוות הדעת הנדונה תידון תחילה בפני הרשות המאשרת אשר תבדוק ותוכל להתייחס למצבו הרפואי של העורר לפני אירוע האיבה ולקבל תמונה מלאה מכל החומר הרפואי מהתקופה שקדמה לאירוע האיבה. בתיק שלפנינו לאור כל סימני השאלה כפי שהסברנו לגבי העדר נתונים מספיקים כדי לקבוע אם מחלת הפרקינסון נגרמה על ידי התאונה (הכוונה לתאונת הדרכים בשנת 1987 – א.ש.) או אירוע האיבה, או שמא הוחמרה על ידי אירוע האיבה, ומאחר שהנושא כלל לא עלה בפני הרשות המאשרת כפי שנטען ע"י ב"כ המשיב, איננו יכולים במצב הנתון להכריע בעניין זה. בנסיבות הספציפיות של תיק זה אנו מוצאים להמליץ כי במידה והעורר יגיש בקשה מחודשת לרשות המאשרת לדון בשאלת ההכרה במחלת הפרקינסון כתוצאה מהאירוע, בליווי כל החומר הרפואי הקשור לפגיעתו הקודמת, לא תטען נגדו טענת התיישנות."

5.

בנוגע לטענתו של העותר לנזק נפשי נקבע כי לאור חוות הדעת שהוצגה לוועדת הערר "נותר ספק ולו מזערי" בנוגע לנכותו הנפשית של העותר. נקבע שספק זה פועל לטובתו של העותר ולכן יש להכיר בו "כנפגע פעולת איבה בתחום הנפשי".

6.

כנגד החלטת ועדת הערר הוגשה עתירה זו בה מבקש העותר שנדון ונכריע בטענותיו בנוגע למצבו הרפואי.

7.

דין העתירה להידחות על הסף.

8.

סעיף 11(ה) לחוק התגמולים קובע כי "אין אחרי החלטת ועדת העררים ולא כלום".

בהקשר זה נקבע בעתירה קודמת שהגיש העותר כי:

"המחוקק קבע בלשון מפורשת את סופיות הדיון בועדת הערר; הפתח שנפתח בבג"ץ, גם לשיטה מרחיבה, אינו כפתחו של אולם – אלא מטרתו עשיית צדק. במקרה דנא, נוכח החומר העובדתי והרפואי, שלפיהם אין ראיה למקרים ספציפיים של פגיעה ואין קשר סיבתי בין מצבם הרפואי של העותר ובנו לבין פעולות האיבה שהיו – התערבות בית משפט זה לא תהא במקומה " (בג"ץ 6366/12 פלוני נ' המוסד לביטוח לאומי סניף ת"א , פסקה ז' (12.1.2014).

9.

דברים אלה יפים גם לענייננו-שלנו. ניכר מההחלטה שוועדת הערר דנה בעניינו של העותר בצורה מעמיקה, ובהקשרים רבים הלכה לקראתו כברת דרך ואף לפנים משורת הדין. החלטתה של ועדת הערר היא החלטה המבוססות על חומר הראיות שעמד בפניה, וגם בענייננו התערבות בית משפט זה לא תהא במקומה.

10.

סוף דבר – העתירה נדחית. משלא התבקשה תגובה, ונוכח נסיבותיו האישיות של העותר, לא נעשה צו להוצאות.