בג"ץ 4578/00 איל"ן - איגוד ישראלי לילדים נפגעים נ. שר העבודה ורווחה - ח"כ

בפני בקשה למחיקת עתירה ולפסיקת הוצאות לאחר מחיקת עתירה.

1.המבקשת, עמותה העוסקת בקידום רווחתם של ילדים נכים יזמה פרוייקטים שונים וביקשה כי הקרן לפיתוח שירותים לנכים, הפועלת מכח סעיף 220 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה1995- תשתתף במימונם של פרוייקטים אלה. דא עקא, שעל פי סעיף 7.6. לתקנון הקרן, טעונות החלטותיה התייעצות מוקדמת עם ועדת ביטוח נכות שליד מועצת הביטוח הלאומי (להלן: "המועצה"). אלא שהמועצה פוזרה, הלכה למעשה ושר העבודה והרווחה, המשיב מס' 1 (להלן: "השר") לא מינה מועצה חדשה. לפיכך הוגשה העתירה (ב- 26.6.00) בעתירה נתבקש כי השר ימנה את המועצה, המועצה תמנה ועדת ביטוח נכות וכך יאפשר אישורם של הפרוייקטים שיזמה המבקשת. עם הגשת העתירה הורה כב' השופט אור, כי העתירה תיקבע לדיון בעוד כחודש וחצי. נקבע מועד לדיון. אולם סמוך אליו הגישה המבקשת את הבקשה שבפני.

2.בבקשה נאמר, כי לאחר הגשת העתירה התכנסה (ביום 6.7.00) ועדת ביטוח נכות שליד המועצה ואישרה את כל הבקשות נשוא העתירה. לפיכך נתבקשה מחיקת העתירה. עם זאת נטען, כי רק הגשת העתירה הביאה לפתרון בעייתה של המבקשת, להקמת המועצה וועדות המשנה ולכינוסן. לפיכך מתבקש כי ייפסקו הוצאות.

3.בתשובת המשיבים נטען, כי המועצה החדשה נועדה להתכנס ביום 7.5.00. אולם נוכח הנחיית המשנה ליועץ המשפטי לממשלה (משפט אזרחי), נדרש כי המועמדים לכהן כנציגי משרדי הממשלה וכמומחים ייבדקו על ידי הוועדה לבדיקת מינויים לפי סעיף 18ב לחוק החברות הממשלתיות, התשל"ה1975- (להלן: "ועדת רביבי"). ועדת רביבי סיימה את בחינת המועמדים ביום 25.6.00, כאשר במקביל התקיימו כל ההליכים שניתן היה לבצעם עובר לאישור הוועדה. ביום 26.6.00 הוגשה העתירה, ביום 28.6.00 זומנו חברי ועדת ביטוח נכות לישיבה ליום 6.7.00 ובישיבה זו (ובישיבות סמוך לאחריה) אושרו הפרוייקטים נשוא הערעור. בנסיבות אלו, טוענים המשיבים, כי אכן חל עיכוב מסויים בכינוס הוועדה - בין היתר עקב הצורך באישורה של ועדת רביבי, אולם העניין הוסדר ימים ספורים לאחר הגשת העתירה - ולא עקב הגשתה. בכפוף לאמור לעיל, מותירים המשיבים את שאלת פסיקת ההוצאות לשיקול דעת בית המשפט.

4.מעיון בטענות הצדדים, עולה כי אין מחלוקת שבמשך כארבעה חודשים הוקפאה לחלוטין פעולת המועצה והגופים הפועלים לידה ומכוחה. עקב כך, נפגעו פרוייקטים דוגמת הפרוייקטים אותם ביקשה המבקשת לקדם. נוכח שיהוי זה לא ראתה המבקשת מנוס מהגשת עתירתה. ובמובן זה אין לומר כי השתהתה או כי פנתה בטרם מיצתה הליכים קודמים שעמדו לרשותה (וראו: בג"ץ 842/93 אלנסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח (4) 217). אמנם, מתשובת המשיבים עולה, כי לא הגשת העתירה היא שהובילה לכינוס המועצה ולאישור הפרוייקטים. אולם עדיין זכאית המבקשת להוצאותיה. משום שהעיכוב המצטבר הוא שהצדיק (במקרה זה, גם בראייה אובייקטיבית) את הגשת העתירה (ראו: בג"ץ 307/00 גלעד יצחק נ' שר התחבורה , לא פורסם; השוו: בג"ץ 6191/97 המועצה המקומית כפר יאסיף נ' שר התשתיות הלאומיות , לא פורסם; בג"ץ 1916/99 באסמה אבו זיאד נ' שר הפנים , לא פורסם; בג"ץ 7727/97 ישראמקו נגב 2 נ' השר לתשתיות לאומיות , לא פורסם). בהתחשב בכך, כמו גם בעובדה שעניינה של המבקש הוסדר ימים ספורים לאחר הגשת העתרה ובטרם התקיים בה דיון לגופו של עניין, אני מעמיד את סכום ההוצאות על 5,000 ש"ח.

העתירה נמחקת כמבוקש. המשיב מס' 1 יישא בהוצאות המבקשת בסך 5,000 ש"ח.