בג"ץ 6191/97 המועצה המקומית כפר יסיף נ. שר התשתיות הלאומיות

העותרת, מועצה מקומית כפר יסיף, עתרה לבית משפט זה ביום 20.10.97 נגד המשיבים. בעתירתה ביקשה העותרת להורות למשיבים ליתן טעם מדוע אינם מסיימים את תכנונו של קטע מכביש מספר 70 החוצה את כפר יסיף (קטע כביש זה יכונה להלן - הכביש). כמו-כן ביקשה העותרת כי, כסעד ביניים, עד לתכנונו הסופי של קטע הכביש האמור, יוצבו רמזורים או תמרורים בשני צמתיו של הכביש.

לטענת העותרת, העדר תכנון הכביש והעדר רמזורים או תמרורים בצמתיו, מסכנים את חייהם של נהגים והולכי רגל בכביש. העותרת טוענת כי החל משנת 1982, מצויה היא במגעים עם משיבה מספר 2 - מע"צ - בבקשה לזרז את תכנונו ופיתוחו של קטע כביש זה. מגעים אלה, הגם שהיו כרוכים בהם סיכומי דברים חיוביים בין הצדדים, לא הביאו, לטענת העותרת, לקידום תכנון הכביש.

בהחלטתו מיום 20.10.97 הורה כבוד השופט א' מצא כי העתירה תועבר לדיון בפני מותב שלושה. ביום 30.3.98 הוצא צו על-תנאי בעתירה ולמשיבים נקצבו עשרים יום למתן תשובה לעתירה.

מתשובת המשיבים לעתירה עולה כי בתחילה תמכה העותרת בתוכנית לפיתוח קטע הכביש אשר כללה תכנון הכביש לפי רוחב מקסימלי של שלושים מטר בלבד. לאחר מכן, בשלב מסוים, ביקשה העותרת כי יוקמו גם חניות לצרכי שירות בצד הכביש. כתוצאה מכך הוחל בתכנון מחודש. תיקון התכנון - הדורש הכנת ת.ב.ע. ופינוי בעלי קרקעות גובלות בתוואי קטע הכביש - נעשה באישור העותרת אשר השתתפה במימון.

לטענת המשיבים, בנובמבר 97' שוב שינתה העותרת את טעמה והחליטה כי היא מעונינת בתכנון כביש ברוחב שלושים מטרים בלבד, וכך הוחלט כי יהיה.

לאחר שהוגשו עיקרי טיעון מטעם הצדדים, והתקיים דיון בעתירה ביום 28.5.98, התברר כי נותרה במחלוקת שאלה אחת בלבד בעניין הרמזור השני בצומת.

בהודעה ששיגרה העותרת ביום 18.9.98, חזרה היא בה מדרישתה להתקנת הרמזור השני. כמו-כן ביקשה העותרת למחוק את העתירה ולחייב את המשיבים בהוצאות. לטענת העותרת, התנהגות המשיבים ואי-היענותם לדרישות העותרת, הם אשר הביאו אותה לפנות לבית המשפט זה.

המשיבים מתנגדים לחיובם בהוצאות. לטענתם, פעולתם בעניין נשוא העתירה הייתה מקצועית וראויה. נימוקם המרכזי של המשיבים לאי-חיובם בהוצאות הוא כי העיכוב בתכנונו של הכביש, נובע מכך שהעותרת שינתה טעמה ביחס לתכנון הכביש, כמפורט לעיל. בנסיבות אלה, לטענת המשיבים, כאשר גורם העיכוב היה נעוץ בעותרת עצמה, לא יהיה זה מן הראוי לחייבם בהוצאות העתירה.

סבורה אנוכי כי בעניין זה הדין עם העותרת.

את השאלה האם זכאי עותר להוצאות לאחר שחזר בו מעתירתו, יש לבחון לאור המבחינים הבאים: האם היה צידוק בהגשת העתירה; אם מיצה העותר - טרם שפנה לבית המשפט - את כל האפשרויות האחרות שהיו פתוחות בפניו; האם עצם הגשת העתירה היא שהניעה את המשיב לחזור בו מהחלטתו הקודמת ולהעניק לעותר את הסעד המבוקש, טרם בירור העתירה בפני בית המשפט; האם לא היה שיהוי בהגשת העתירה (ראה: בג"ץ 842/93 שייך סלימאן אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217).

מבדיקת החומר המצוי בתיק בית המשפט, עולה כי אכן, כטענת המשיבים, היה שינוי בתכנון הכביש נשוא העתירה. ביום 15.1.97 סוכם עניין שינוי זה בתכנון כמו גם עניין הקמת שני רמזורים, עד לסיום ביצוע העבודה בקטע כביש זה. לפיכך, את התנהגות המשיבים ביחס לעניינה של עתירה זו יש לבחון למן היום בו הוחלט על שינוי תכנון הכביש ולא משנת 1982, השנה בה החלו הצדדים לעתירה במגעיהם על פי גרסת העותרת. ואולם, כעולה מתגובת המשיבים לעתירה מיום 26.3.98, לא נטען - אף בשלב זה - כי הוחל בתכנון הלכה למעשה. זאת בהבדל מעניין מסירת הרמזורים לתכנון. כל שנאמר היה - בסעיף 8 לתגובת המשיבים - כי מתכנן הכביש יהיה חליל פאהום, לאמור, טרם הוחל בתכנון בפועל.

יתירה מזו, על-אף תגובה זו של המשיבים, החליט ההרכב - לאחר דיון במעמד הצדדים - להוציא מלפניו צו על-תנאי אף לעניין סלילת הכביש. מהאמור עולה, כי לכאורה לפחות, היה צידוק לעתירה בשעה שהוגשה.

מעיון בתיק בית המשפט עולה כי העותרת לא השתהתה בפנייתה לבית משפט זה. אין לומר אף כי העותרת לא מיצתה את האפשרויות העומדות לה מול הרשויות, טרם שפנתה בעתירתה לבית משפט זה.

האם עצם הגשת העתירה היא זו אשר הניעה את המשיבים להעניק לעותרת את המבוקש בעתירה? סבורה אני, בשים לב לחומר בתיק בית המשפט, כי עד להגשת תשובתה של המדינה לעתירה, ועל-אף שנושא תכנון הכביש סוכם כבר בחודש ינואר 97', לא הוחל כלל בתכנון הכביש. אין משמעות הדבר כי ללא הגשת העתירה לא היו המשיבים פועלים לתכנונו, אולם העובדה שאף שלמעלה משנה לאחר סיכום הדברים בין העותרת למשיבה 2, לא הוחל בתכנון מלמדת כי היה בה בעתירה כדי להניע את המשיבים להחיש את הטיפול בנושא העתירה, ודי בכך.

ממכלול הדברים האמור עולה כי העותרת זכאית לקבל הוצאות משפט בגין עתירתה.

משקבעתי כי העותרת זכאית להוצאות, נותר עוד לדון בשאלת גובה ההוצאות אשר יושתו על המשיבים. בבוא בית המשפט לשקול את גובה ההוצאות, יש להתחשב באלה: השלב בו הוגשה הבקשה לביטול העתירה; מספר מועדי הישיבות שנקבעו טרם שהמשיב הסכים לדרישות העותר; היקף העבודה שהושקע בעתירה, כפי שהדבר עולה מהחומר המצוי בתיק בית המשפט והמאמצים שעשה העותר אצל המשיב, טרם שפנה לבית המשפט. (בג"ץ 842/93 הנ"ל).

במקרה דנן, חזרה בה העותרת בשלב מאוחר מעתירתה. בעתירה זו ניתן צו על תנאי לאחר דיון במעמד הצדדים ביום 30.3.98, הוגשו תצהירי תשובה ועיקרי טיעון מטעם הצדדים וקוים דיון נוסף בנושא העתירה ביום 28.5.98. כעולה מן התכתובת הענפה המצורפת לעתירה, דומה כי העותרת לא חסכה מאמץ על מנת להימנע מפנייה לערכאות. יצוין כי לעניין אחרון זה, אין מקום להביא במניין השיקולים את התקופה שקדמה לשינוי התכנון האחרון, שכן לאור שינוי התכנון האחרון העיכובים להם טענה העותרת בעתירה הפכו תיאורטיים גרידא.

סיכומו של דבר: בהתאם לבקשת העותרת, מורה אני על מחיקת העתירה.

בשים לב לכלל נסיבות העניין כאמור לעיל, מחליטה אני כי המשיבים ישלמו לעותרת סך של 4,000 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן החלטה זו למשיבים ועד לתשלומו בפועל.