בג"ץ 4580/10 אנשראח אחמד זידאן נ. שר הפנים

השופט נ' הנדל:

1.

בפנינו עתירה

שעניינה הסדרת מעמדו של העותר 2 על פי הנוהל בדבר איחוד משפחות.

העותרת 1 מחזיקה באזרחות ישראלית והינה תושבת "כפר מנדא". היא

נשואה לעותר 2, שהינו אזרח הרשות הפלסטינית. העותרים מתגוררים יחדיו. על רקע האמור, הגישו העותרים בקשה לאחוד משפחות. על פי הנטען, במשך כשנתיים לא חלה כל תזוזה בטפול בעניינם, חרף פניותיהם למשיב 2. העותרים טוענים להפרת זכויותיהם החוקתיות לחיי משפחה, לכבוד, לפרטיות ולשוויון.

בתגובה מקדמית לעתירה טענו המשיבים כי דין העתירה להדחות על הסף, בשל קיומו של סעד חלופי בדמות פנייה לבית המשפט לעניינים מנהליים. לטענתם, בקשות לאחוד משפחות מוסדרות בתוספת הראשונה לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים ומכאן דין העתירה להתברר בבית המשפט לעניינים מנהליים.

2.

סעיף 5 (1) לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, תש"ס – 2000 קובע כי עתירה כנגד החלטה של רשות בעניין המנוי בתוספת הראשונה לחוק יידון בבית המשפט לעניינים מנהליים. על פי סעיף 12 לתוספת הראשונה :

"מינהל אוכלוסין ועובדים זרים...(2) סעיף 7 לחוק האזרחות, התשי"ב – 1952; (3) חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג – 2003..."

סעיף 3 לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), תשס"ג – 2003 מסדיר את הסמכות של שר הפנים להעניק לתושבי ה"אזור" היתרי שהייה בישראל בשל נישואיהם לבת זוג השוהה כדין בישראל. מכאן שלעותרים קיים סעד חלופי בדמות פנייה לבית המשפט לעניינים מנהליים.

3.

דין העתירה להדחות על הסף.