בג"ץ 4667/06 ישראל גל נ. שר הפנים

1.

לפני בקשה לפסיקת הוצאות מטעם העותרים. עניינה העיקרי של העתירה (מיום 05.06.06) בבקשת העותרים ליתן סעדים הנובעים מאי מינויים של נציגי האופוזיציה כחברי הוועדה המקומית לתכנון ולבניה אונו (להלן: הוועדה). ביום 24.10.07 הודיעו המשיבים 1 ו-2 (להלן: המשיבים) כי לאחר שהושלמו הבדיקות הנדרשות, הוחלט למנות נציגים של האופוזיציה כחברי הוועדה ולפיכך העתירה מיצתה עצמה ודינה להידחות. ביום 08.11.07 הורתה כב' הנשיאה ד' ביניש על מחיקת העתירה באשר העותרים קיבלו את הסעד המבוקש בה. מכאן הבקשה שלפני.

2.

לטענת העותרים ההחלטה למנות נציגי אופוזיציה אימצה למעשה את מלוא עמדתם בעתירה. עמדה זו, כך נטען, זכתה לגיבויים של המשיבים עוד במסגרת עתירה קודמת שהגישו (בג"צ 5608/03). באותה העתירה נתבקש להשיג על החלטת המשיב 3 למנות נציגים לוועדה ללא ייצוג של חברי האופוזיציה. עמדתם המוצהרת של המשיבים היתה כי

מינוי החברים לוועדה המקומית ייעשה באופן בו ימונו גם חברי האופוזיציה תוך שמירת כלל הייצוג היחסי. חרף האמור, כך נטען,

מינוי נציגי האופוזיציה לא נעשה ולפיכך אולצו העותרים להגיש העתירה דנן. רק בעקבות העתירה, טוענים העותרים, התקבל הסעד המבוקש. כעת מבקשים העותרים מבית המשפט "לבחון את התנהלות הצדדים במשך כל השנים", תוך שימת לב לעובדה כי הם נאלצו להגיש שתי עתירות על מנת לקבל סעדם, ועל יסודה לחייב את המשיבים 1, 2 ו-3 בהוצאותיהם בעתירה הנוכחית והקודמת.

3.

משיבים 1 ו-2 מתנגדים לבקשה ומבקשים כי ייפסקו דווקא לזכותם הוצאות. אשר לבקשת העותרים לפסיקת הוצאות בבג"ץ 5608/03, טוענים המשיבים כי אין לכך מקום היות ובית משפט זה הורה על מחיקת העתירה וקבע כי אין מקום להוצאות. אשר לעתירה הנוכחית, נטען כי לא ניתן לייחס להם את חלוף הזמן הרב בעניינם של העותרים. לטענתם, העותרים אינם מבחינים במידה הנדרשת בינם לבין המשיב 3. משיב 2 הוא שנושא בסמכות לאשר מינויים של מועמדים שהומלצו על ידי הרשויות, ובענייננו, מועצת העיר קריית אונו. הפגם שנפל בהליך זה נגע לאי קיום חובת ההמלצה באופן המקיים ייצוג יחסי. עוד נטען, כי התמונה העובדתית בכל הנוגע למומלצי עיריית קריית אונו השתנתה לאחר שהוגשה העתירה נוכח פעילות הקואליציה והאופוזיציה בעירייה. רק על יסוד החלטת מועצת קריית אונו והבהרות מטעמה ומטעם העותרים יכול היה המשיב 2 לגבש עמדתו ולאשר את ההחלטה, ומכאן שאין לזקוף כל מחדל לחובתו. יתרה מכך, גם לאחר שהתקבלה ההחלטה לאשר מינוי נציגים כאמור, נדרשה שהות נוספת לצורך עריכת הליך המינוי עצמו. בסופו של יום, כך נטען, הושלם ההליך רק לאחר שהמשיבים ניאותו להקל באופן חריג בדרישות הגילוי הנדרשות בבחינת המועמדים. במצב דברים זה, אין עילה לחיובם בהוצאות, ובשל הפגמים שנפלו בבקשה, יש אף עילה לחייב העותרים בהוצאות משיבים 2-1.

4.

משיב 3 מתנגד אף הוא לבקשה ומבקש לחייב את העותרים בהוצאות העתירה והבקשה לפסיקת הוצאות. לטענתו, סוגיית מינוי הנציגים הועלתה לדיון והובאה להצבעה לפני מועצת העיר אשר כונסה על ידו על פי בקשת העותרים. בכך, כך נטען, מילא את חלקו על פי החוק והדין החל עליו. למן המועד בו התקבלה החלטת המועצה אשר למינוי נציגי האופוזיציה לוועדה, כך טוען המשיב 3, חדל להיות מעורב בסוגיה, ולפיכך אין לו כל נגיעה לעתירה. ולראיה, כך טען, הסעד המבוקש בה מופנה כלפי המשיבים 1 ו-2.

5.

לאחר עיון בחומר שלפני ובטענות בעלי הדין, באתי למסקנה כי דין הבקשה לחיוב משיבים 2-1 בהוצאות להידחות; כי יש לקבל את הבקשה לחיוב משיב 3 בהוצאות העותרים, וכי על העותרים לחוב בהוצאות משיבים 2-1 בגין הבקשה שלפני. אבאר את מסקנתי זו: מקובלת עלי עמדת משיבים 2-1 לפיה לב הטענה בגין אי קיום עקרון הייצוג היחסי – בנסיבות המקרה – בוועדה, אינו מצוי בפעולות משיבים אלו אלא באחריותה של מועצת העיר. כך ככלל וכך בפרט נוכח עמדת המשיבים 2-1 הן במסגרת בג"ץ 5608/03 והן בהליך שלפני. לא מצאתי גם כי נפל פגם המצדיק חיובם של משיבים 2-1 בהוצאות בהליך אישור המינויים שהומלצו בעקבות העתירה. מכאן שיש לדחות כאמור הבקשה ככל שהיא מופנית כלפי משיבים 2-1. אשר למשיב 3, הרי שנכון הדבר כי מועצת העיר היא שהיתה צריכה לפעול בנדון והפגם שנפל, כמסתבר, היה בהחלטותיה שנתקבלו – וכאלו שלא נתקבלו. עם זאת, קשה בעיני הטענה לפיה תפקידו של משיב 3 מתמצה בהבאת העניין לפני מועצת העיר, שכן אם היה פגם בנדון – היה על משיב זה להביא העניין בשנית לפני המועצה בדיוק כפי שהדבר נעשה לאחר הגשת העתירה, ומשלא נעשה כאמור בהליך זה טרם הגשת העתירה, וזאת בייחוד נוכח בג"ץ 5608/03, קם בסיס לחיוב משיב 3 בהוצאות העותרים שכן רק הגשת העתירה הובילה לקבלת הסעד. לבסוף, מקובלת עלי עמדת משיבים 2-1 לפיה נפל פגם בבקשה לחייבם בהוצאות, ובכלל זה בבג"ץ 5608/03, אם בהיעדר עילה לגופה ואם נוכח ההחלטה בבג"ץ 5608/03 שלא לחייבם בהוצאות ומטעם זה על העותרים לשאת בהוצאותיהם בגין בקשה זו.

6.

סוף דבר, ישא משיב 3 בשכר טרחת העותרת בסך של 3,500 ₪, וזאת בשים לב לכך שהעתירה נסתיימה בלא צורך בקיום דיון. העותרים ישאו בהוצאות משיבים 2-1 בגין בקשתם, בסך של 1,500 ₪. הסכומים שלעיל ישאו הפרשי ריבית והצמדה כדין מיום ההחלטה ועד התשלום בפועל.