בג"ץ 4711/97 רוטנשטרייך אביבה נ. האוניברסיטה העברית-ירושלים

העותר בבג"ץ 8707/96 (להלן - העותר) הוא בוגר בלימודי משפט של האוניברסיטה הממשלתית בעיר אודיסה שבמדינת אוקראינה. הוא ביקש הכרה של האוניברסיטה העברית בלימודי המשפט שלמד באודיסה לפי סעיף 25(2) לחוק לשכת עורכי הדין. האוניברסיטה העברית סרבה בטענה שכל לימודיו של העותר נעשו בהתכתבות, לשון אחרת, בלי שהיה נוכח במהלך הלימודים באוניברסיטה שבאודיסה. כעניין שבעובדה מוסכם על העותר כי הוא לא היה נוכח כלל בלימודי המשפט באוניברסיטה שבאודיסה אלא רק לצורך השתתפות בבחינות. אף-על-פי כן הוא טוען כי הוא זכאי על פי דין להכרה לפי סעיף 25(2) לחוק.

העותרת בבג"ץ 4711/97 (להלן - העותרת) סיימה את הלימודים בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת בוקרסט שברומניה. אף היא ביקשה הכרה של האוניברסיטה העברית לפי סעיף 25(2) לחוק לשכת עורכי הדין, ואף היא נתקלה בסירוב. היא, להבדיל מן העותר, טוענת כי השתתפה במקצת השעורים בפקולטה למשפטים שבאוניברסיטת בוקרסט. אכן, גליון היציאות מישראל והכניסות לישראל של העותרת, אותו צירפה לבקשת ההכרה, מלמד כי במשך שלוש שנות הלימוד 1993/94, 1994/95 ו1995/96- - בהן סיימה תקופת לימודים של ארבע שנים, כנדרש בלימודי המשפט ברומניה - שהתה מחוץ לישראל תקופות זמן מסויימות. עם זאת, כפי שעולה מגליון זה, היו אלה, בשתי השנים הראשונות, בהן סיימה תכנית לימודים של שלוש שנים, תקופות קצרות באופן יחסי: בשנת הלימודים 1993/94 (אוקטובר 93 עד יוני 94) שהתה ברומניה 39 ימים מתוך 257 הימים של שנת הלימודים; בשנת הלימודים 1994/95 - 44 ימים מתוך 257 ימים. בשנת הלימודים השלישית 1995/96 שהתה תקופה ממושכת יותר: 144 ימים.

הטענה הראשונה של העותר והעותרת היא שאין לאוניברסיטה העברית סמכות למנוע הכרה מן הלימודים של העותרים. סעיף 25(2) לחוק לשכת עורכי הדין מסמיך את האוניברסיטה להכיר או שלא להכיר "במוסד בחוץ-לארץ". והנה, גם האוניברסיטה שבאודיסה וגם האוניברסיטה שבבוקרסט הוכרו על ידי האוניברסיטה העברית לצורך סעיף 25(2) לחוק זה. כיוון שכך, הם טוענים, אין האוניברסיטה העברית מוסמכת למנוע הכרה ממסלול לימודים מסויים, או מצורת לימודים מסויימת, כגון לימודים בהתכתבות, מאוניברסיטה שהוכרה. לאחר שהעותר והעותרת עמדו בבחינות של האוניברסיטה, זה באודיסה וזאת בבוקרסט, והתעודות שלהם מוכרות, זו באוקראינה וזו ברומניה, הן צריכות להיות מוכרות גם בישראל.

טענה זאת אינה מקובלת עלינו. הסמכות להכיר במוסד בחוץ-לארץ, שהוענקה לאוניברסיטה העברית בסעיף 25(2) לחוק, מאפשרת לאוניברסיטה לתת למוסד כזה גם הכרה חלקית או הכרה מסוייגת, לפי מסלול הלימודים, צורת הלימודים, וכיוצא בזה. פרשנות כזאת של הסעיף נדרשת על פי תכלית החוק. שהרי תכלית החוק היא להפקיד את האוניברסיטה העברית על הרמה הנאותה של ההשכלה המשפטית המוענקת על ידי המוסד בחוץ-לארץ. תכלית זאת דורשת שהאוניברסיטה העברית תוכל לתת הכרה למסלול לימודים עיקרי של מוסד בחוץ-לארץ ולמנוע הכרה ממסלול לימודים משני; לתת הכרה לתכנית או צורת לימודים אחת ולמנוע אותה מתכנית או צורת לימודים אחרת; הכל על פי שיקולים ענייניים של מהות הלימודים ורמת הלימודים, לפי שיקול הדעת של האוניברסיטה העברית.

השאלה היא, אם השיקול של לימודי התכתבות, כלומר, לימודים שלא בדרך של נוכחות באולם הלימודים, הוא שיקול חוקי לצורך זה. כדי שבית המשפט יפסול שיקול זה, עליו לומר כי זהו שיקול בלתי-ענייני או בלתי-סביר. אך אין בידינו לומר לא זאת ולא זאת. האוניברסיטה העברית היא, לעניין זה, הרשות המוסמכת. בידה הנסיון והמומחיות. לכן הפקיד המחוקק סמכות זאת בידיה על פי שיקול דעתה. על פי שיקול דעתה, היא רואה לנכון לייחס משקל רב ללימודים של תורת המשפט בדרך של הוראה פרונטלית, היא הדרך המקובלת ללימודי משפט לא רק באוניברסיטה העברית אלא בכל המוסדות להוראת משפט בישראל. אין יסוד לבית המשפט לומר כי עמדה זאת של האוניברסיטה העברית שגוייה או מופרכת באופן או במידה המצדיקים ביטולה. השוו בג"ץ 3844/93 פוטישמן נ' המנהל לפי פקודת רופאי השיניים , פ"ד מח(5) 177, 181.

עדיין יש לעותר ולעותרת טענה נוספת. הם טוענים כי מבחנים שנקבעו ופורסמו על ידי האוניברסיטה העברית לעניין מתן הכרה לפי סעיף 25(2) לחוק לשכת עורכי הדין, כבר בשנת 1986, שללו במפורש הכרה מלימודים אקסטרניים, אך זאת רק לגבי לימודי משפט באנגליה או בארה"ב. מסתבר כי אותו זמן לא פורסמו כלל מבחנים לגבי הכרה בלימודי משפט במדינות אחרות, לרבות אוקראינה ורומניה. מכלל הן מבקשים העותר והעותרת ללמוד לא. אך אין זה הגיוני. מבחינת ההגיון מה שיפה לאנגליה וארה"ב יפה גם לאוקראינה ורומניה. מי שהתכוון ללמוד משפטים באוקראינה או ברומניה או בכל מדינה אחרת, ושאל את האוניברסיטה העברית אם היא תכיר בלימודים בהתכתבות, קיבל תשובה שלילית. העותר והעותרת, ככל הידוע, לא שאלו. מכל מקום, הם לא טוענים כי התעניינו באוניברסיטה העברית ונאמר להם כי גם אם ילמדו באוקראינה או ברומניה בדרך של התכתבות יוכרו הלימודים על ידי האוניברסיטה העברית. לכן הם לא רכשו לעצמם אינטרס הסתמכות.

אכן, מבחינה משפטית המבחנים שנקבעו לאנגליה ולארה"ב אינם חלים על אוקראינה ורומניה. כיוון שכך, חל על לימודים אלה רק סעיף 25(2) לחוק. סעיף זה מעניק לאוניברסיטה העברית שיקול דעת. לפיכך השאלה היא אם נפל פגם משפטי בהפעלת שיקול הדעת לגבי העותר והעותרת. לשון אחרת, האם השיקול המונע הכרה בלימודים על יסוד התכתבות הינו שיקול זר או מופרך. על כך כבר השבנו בשלילה.

התוצאה היא, לגבי העותר, המודה כי קיים את כל לימודיו ללא נוכחות באולם ההרצאות, שיש לדחות את עתירתו.

לגבי העותרת המצב שונה במידת מה, בשל טענתה כי השתתפה באופן חלקי בלימודים. אולם שעור ההשתתפות שלה, כפי שהוא עולה מגליון היציאות והכניסות לישראל, לא יכול היה להיות אלא קטן. לפיכך אין אנו רואים הצדקה להתערב בהחלטת האוניברסיטה לגבי העותרת, ואנו דוחים גם את עתירתה.

בסוף הדיון הודיע בא-כוח האוניברסיטה העברית בתשובה לשאלת בית המשפט, כי האוניברסיטה תהיה מוכנה להכיר באופן חלקי בלימודי העותר והעותרת בחוץ-לארץ, אם הם יקבלו על עצמם להשלים את לימודי המשפטים שלהם במוסד מוכר בישראל, על פי תכנית שתיקבע על ידי האוניברסיטה העברית. העותרת והעותר יכולים, אם ירצו, לבוא בדברים עם האוניברסיטה העברית כדי להכין, לכל אחד מהם, תכנית לימודים כזאת, שתוכל בסופו של דבר להקנות להם את ההכרה הנכספת.

זה מקרוב, לאחר שהוגשו עתירות אלה, קבעה האוניברסיטה העברית ופירסמה ברשומות מבחנים להכרה בלימודי המשפט בחוץ-לארץ, בכל מדינה ומדינה, ובהם כתוב במפורש כי "לא יוכרו לימודי התכתבות או כל לימודים אקסטרניים אחרים". יש לקוות כי הבעיות שהועלו בעתירות שלפנינו לא יחזרו יותר. העותר והעותרת הם, מבחינה זאת, בגדר דור המדבר. ראוי שהאוניברסיטה העברית תתחשב בכך אם תתבקש על ידיהם לקבוע להם תכנית לימודים בישראל שתזכה אותם בהכרה לפי חוק לשכת עורכי הדין.

לפיכך החלטנו לדחות את שתי העתירות.