בג"ץ 4765/11 מוחמד מוסא שאקר ג'רדאת נ. היועץ המשפטי לממשלה

השופט א' גרוניס:

1.

העותר, יליד שנת 1977, בעל רישיון לישיבת קבע בישראל, מתגורר כיום ביישוב סעיר. יישוב זה ממוקם בשטח C , המצוי תחת שליטה ישראלית ביטחונית ואזרחית. העותר נעצר ביום 5.1.2011 בחשד להחזקת נשק וביום 11.1.2011 הוגש נגדו כתב אישום לבית המשפט הצבאי ביהודה (להלן – בית המשפט הצבאי ) . כתב האישום ייחס לעותר עבירות של סחר בציוד מלחמתי, אימונים צבאיים בלא היתר ושיבוש הליכי משפט. בכתב האישום מסופר, בין היתר, כי העותר החזיק בביתו ביישוב סעיר שני אקדחים בעלי משתיקי קול. סמוך לאחר הגשת כתב האישום, ביום 13.1.2011, החליט בית המשפט הצבאי על מעצרו של העותר עד תום ההליכים. ביום 1.5.2011 נערכה הקראה של כתב האישום בבית המשפט הצבאי. העותר כפר במיוחס לו בכתב האישום. בעתירה שלפנינו, מבקש העותר צו על תנאי אשר יורה למשיבים לבוא וליתן טעם מדוע לא יעבירו את ההליכים הפליליים המתנהלים בעניינו מבית המשפט הצבאי באזור לבית משפט בישראל.

2.

כידוע, קיימת סמכות שיפוט מקבילה לגבי עבירות פליליות שביצעו אזרחי ותושבי ישראל באיזור . בתי המשפט בישראל מוסמכים לדון בעבירות מכוח החוק לתיקון ולהארכת תוקפן של תקנות שעת חירום (יהודה והשומרון – שיפוט בעבירות ועזרה משפטית), התשס"ז-2007 (להלן – החוק ). בסעיף 2 לתוספת לחוק נקבע, כי בתי המשפט בישראל מוסמכים לשפוט "לפי הדין החל בישראל, אדם הנמצא בישראל על מעשהו או מחדלו שאירעו באיזור...". סעיף 1 לתוספת לחוק מגדיר "אדם הנמצא בישראל" לרבות "ישראלי". המונח "ישראלי", המוגדר באותו סעיף, כולל בין השאר אדם הרשום במרשם האוכלוסין, לפי חוק מרשם האוכלוסין, תשכ"ה-1965. במקביל, סעיף

10(א) לצו בדבר הוראות ביטחון [נוסח משולב] (יהודה ושומרון) (מס' 1651), התש"ע-2009 (להלן – הצו ) מקנה לבית משפט צבאי את הסמכות לדון בכל עבירה שהוגדרה בתחיקת ביטחון ובדין. סעיף 189 לצו אף קובע כי סמכות בית המשפט הצבאי חלה גם ביחס לעבירות שנעשו מקצתן בתוך האיזור ומקצתן מחוצה לו. נוכח הוראות סעיפים אלה, אין העותר חולק על כך כי נתונה לבית המשפט הצבאי הסמכות לדון בעניינו. תחת זאת מבסס העותר את טענתו כי היה על המשיבים להעמידו לדין בבית משפט בישראל על הנחיית פרקליטת המדינה משנת 1993. הנחייה זו עוגנה בינתיים גם בהנחיות התביעה הצבאית (להלן – ההנחייה ) . ההנחייה קובעת כי ככלל, אזרחי ותושבי מדינת ישראל יועמדו לדין בבית משפט בישראל. יחד עם זאת נקבע בהנחייה, כי במקרים בהם מירב הזיקות של העבריין והעבירה הינן לאיזור, ובעיקר כשמדובר בעבירות ביטחוניות, ניתן יהיה להעמיד את העבריין לדין בבית משפט צבאי (להלן – מבחן מירב הזיקות ) .

3.

העותר טוען כי על פי מבחן מירב הזיקות היה על המשיבים להעמידו לדין בבית משפט בישראל. לשיטת העותר, מרכז חייו הינו בישראל נוכח העובדה כי התגורר בישראל במשך מרבית שנות חייו וכי הוא מחזיק בכתובת ישראלית ממנה מתנהל עסקו. עוד מציין העותר, כי לעבירות בהן הוא מואשם אין כל הקשר ביטחוני. כמו כן טוען העותר, כי המשיבים מיישמים את ההנחייה באופן מפלה כך שהם מעמידים לדין נאשמים יהודים בבתי משפט בישראל בעוד שאזרחי ותושבי ישראל שאינם יהודים עומדים לדין בבתי המשפט הצבאיים באיזור.

4.

דינה של העתירה להידחות על הסף מחמת שיהוי בהגשתה, כפי שציינו בצדק המשיבים בתגובתם לעתירה. העתירה דנא הוגשה ביום 26.6.2011. טענותיו של העותר נגד העמדתו לדין בבית משפט צבאי באזור ולא בישראל הועלו לראשונה בעת דיון בבית המשפט הצבאי לערעורים ביום 31.1.2011 בערר על ההחלטה לעוצרו עד תום ההליכים (הטענה לא הועלתה כנראה בפני הערכאה הראשונה). בית המשפט הצבאי לערעורים דחה את הטענה בנושא בהחלטתו מיום 31.1.2011. בא כוחו דאז של העותר חזר והעלה את הטענות בפגישה עם פרקליט צבאי ביום 7.2.2011. ואולם, מאז ועד ליום הגשת העתירה חלפו למעלה מארבעה חודשים. בתגובה מיום 12.8.2011 טען העותר, המיוצג בעתירה על ידי פרקליט חדש, כי לא ניתן לייחס לו את השיהוי בהגשת העתירה. לטענתו, השיהוי נגרם כתוצאה מהחלטת בא כוחו לפרוש מייצוג בפברואר 2011. איננו סבורים כי בנסיבות העניין יש בכך כדי לרפא את השיהוי בהגשת העתירה. מתגובת העותר עולה, כי רק בחודש מאי 2011 הוא פנה לבא כוחו הנוכחי על מנת שיגיש את העתירה. העובדה כי במשך מספר חודשים שקט העותר על שמריו והשתהה בהגשת העתירה מצדיקה את דחייתה.

5.

אם לא די בטעם של שיהוי, הרי קיים טעם נוסף בגינו יש לדחות את העתירה על הסף. הכוונה לאופיין ה"ערעורי" של טענות העותר ביחס ליישומו של מבחן מירב הזיקות. טענות אלה נדונו בפני בית המשפט הצבאי לערעורים ונדחו לגופן בהחלטה מיום 31.1.2011, אשר ניתנה במסגרת ערר העותר על מעצרו עד תום ההליכים. כידוע, בית המשפט הגבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות שניתנו על ידי ערכאה מוסמכת. כלל זה כוחו יפה גם כאשר מדובר בהחלטות בית המשפט הצבאי לערעורים (ראו למשל, בג"צ 3753/07 מוסא נ' התובע הצבאי (טרם פורסם, 1.5.2007); בג"צ 10416/05 אלחרוב נ' בית המשפט הצבאי ביהודה , פיסקה 6 (טרם פורסם, 2007)). אכן, העתירה דנא איננה מופנית כלפי בית המשפט הצבאי לערעורים אלא כלפי רשויות התביעה. ואולם, משדן והכריע בית המשפט הצבאי לערעורים בטענות העותר, תקיפת שיקול דעתן של רשויות התביעה מהווה, הלכה למעשה, ערעור על החלטתה של הערכאה השיפוטית המוסמכת. יש אף לזכור שעסקינן במקרה בו נתונה סמכות מקבילה לבית המשפט הצבאי ואילו טענות העותר מופנות נגד הפעלת שיקול דעתן של רשויות התביעה. במילים אחרות, אין מדובר בטענת חוסר סמכות.

6.

אף לגופם של דברים, נראה כי אין ממש בטענת העותר לפיה מירב הזיקות קושרות אותו דווקא לישראל. לפי ההנחייה, בבחינת מירב הזיקות יינתן משקל, בין היתר, לגורמים הבאים: מידת הזיקה לישראל (אזרחות או תושבות), מרכז חייו של הנאשם בפועל, טיב העבירה וחומרתה, מקום מושבם ומקום העמדתם לדין של שותפיו לביצוע העבירה, אם ישנם כאלה, וקיום עונש מאסר על תנאי שניתן באיזור. מהעתירה ומהתגובה לה עולה, כי מרכז חייו בפועל של העותר הינו ביישוב סעיר שבאיזור. ביישוב זה התגורר העותר עם אשתו, תושבת האיזור, כארבע וחצי שנים עובר למעצרו. ביישוב מצוי גם עסקו ומדובר במחצבה. אף העבירות בהן מואשם העותר נעברו, לכאורה, באיזור. בנסיבות אלו, אין לומר כי נפל פגם בהחלטת רשויות התביעה להעמיד את העותר לדין בבית משפט צבאי. נוסיף, כי נוכח התוצאה אליה הגענו לפיה יש לדחות את העתירה על הסף, אין סיבה לדון בטענת העותר בדבר אפליה בכל הנוגע לאכיפת ההנחייה (ראו והשוו, בג"ץ 3634/10 אגבאריה נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם, 9.12.2010)).

7.

העתירה נדחית אפוא על הסף. בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות.