בג"ץ 4815/10 שרון פריגן נ. פרוכון ביוטק בע''מ

השופט נ' הנדל:

1.

בפנינו עתירה לבטול פסקי הדין של בית הדין הארצי לעבודה (עע 68/09 מיום 29.4.10 השופטים ע' רבינוביץ', י' פליטמן, א' איטח , נציג העובדים ש' חבשוש ונציג המעבידים א' שחור ) ובית הדין האזורי לעבודה (עב 6460/01 מיום 27.11.08, השופטת ו' סאמט ) לפיהם נדחתה תביעתה של העותרת 1 (להלן: " העותרת ") לאכיפת יחסי העבודה בינה לבין המשיבה 1

(להלן: " המשיבה ").

העותרת הועסקה על ידי המשיבה במשך למעלה מארבע שנים בתפקיד של עוזרת אישית למדען הראשי ולמנכ"ל החברה. בתאריך 14.3.01 נאמר לעותרת כי הוחלט לפטרה בשל ארגון מחדש בחברה. כפיצוי ניתן לה שכר בגובה שלוש משכורות. העותרת הגישה תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בטענה כי פיטוריה נעשו משיקולים פסולים, מתוך רצון למנוע ממנה את מימוש האופציות המגיעות לה על פי הסכם ועל מנת להשתיק אותה מלגלות מעשים פסולים של מנהלי החברה, אשר נחשפו על ידה. בית הדין האזורי לעבודה, כאמור, דחה את התביעה וקבע כי הפיטורין אכן נעשו על רקע ארגון מחדש ולא משיקולים זרים או פסולים. הפגם היחידי עליו הצביע בית הדין היה העדר הליך שימוע כדין. אולם, נפסק כי לא די בכך כדי להצדיק את ביטול החלטת הפיטורין. נקבע, כי סעד האכיפה הוא סעד יוצא דופן שניתן במקרים חריגים בלבד ומקרה זה אינו נמנה בגדר החריג. הודגש כי חלפו 7 שנים ממועד הפיטורין, כי בין הצדדים שררה אווירת עבודה עכורה עובר לפיטורין וכי הפגם היחידי שנפל הינו בהליך הפיטורין ולא בשיקולי הפיטורין. אף תביעתה של העותרת לקבלת פיצוי נדחתה. בית הדין הארצי שדן בערעור שהוגש מטעם העותרים קבע כי אין מקום להתערב בנפסק. צוין כי פסק דינו של בית הדין האזורי הינו מנומק, מפורט ומבוסס היטב ואף נכון הן לגבי הממצאים העובדתיים והן לגבי הממצאים המשפטיים. לאור האמור ובהתאם לסמכותו של בין הדין הארצי לעבודה לפי תקנה 108 (ב) ל תקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב – 1991 (להלן: " תקנות בית הדין לעבודה "), הוחלט לאשר את פסק הדין. מכאן העתירה שבפנינו.

2.

העותרים

בעתירתם סקרו בהרחבה את הדין הרצוי והדין המצוי. לשיטתם,

סעד האכיפה בדיני עבודה הינו הסעד המרכזי שיש להעניק ואין להגדירו כחריג. הם ביקשו שינתן צו על תנאי המורה למשיבים לנמק מדוע לא יבוטל פסק דינו של בית הדין לעבודה על שתי ערכאותיו ותחת זאת יקבע כי סעד האכיפה ביחסי עובד מעביד הינו סעד ראשוני ועיקרי שיוענק לעובד, פרט למקרה בו ירים המעביד את נטל ההוכחה המוטל עליו ויוכיח כי האכיפה תהא בלתי צודקת בנסיבות העניין. בנוסף, מלינים העותרים על קביעת בתי הדין לעבודה לפיה הסמכות לפטר עובדים מוקנית למעביד במסגרת הפררוגטיבה הניהולית. לשיטתם, אין ולא יכולה להיות פררוגטיבה ניהולית לפיטורי עובד השותף במקום העבודה. בענייננו הודגש כי הפיטורין נעשו על ידי מי שנעדר סמכות לשפוט את העותרת ולפטרה. עוד הודגש כי בהעדר שימוע אין בידי בית הדין לעבודה הכלים לבחון את חוקיות הפיטורין וכי ההחלטה שנתקבלה בעניינה של העותרת הינה בלתי סבירה ובלתי מידתית. בנוסף, נטען כנגד קביעת בית הדין לעבודה, שלא הוכח שההסכם הקיבוצי הרלוונטי חל בענייננו.

התשתית המשפטית המפורטת שהונחה על ידי העותרים אכן מעלה שאלות כבדות משקל העומדות ביסודם של דיני העבודה. ברם, לא די בהעלאת שאלה משפטית, נכבדה ככל שתהיה. השאלה המשפטית נגזרת בראש ובראשונה מהתשתית העובדתית שהונחה. בנקודה זו, סבורים אנו, כי העתירה לוקח בחסר. בית הדין האזורי הוציא מתחת ידו פסק דין מנומק ומבוסס היטב בחומר הראיות אשר היה לפניו. בית הדין הארצי לעבודה כלל לא דן בשאלות העקרוניות אלא הסתפק באישור פסק הדין על פי סמכותו לפי תקנה 108 (ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב - 1991. גם אם יש מקום ליתן לסעד האכיפה מקום נכבד יותר מכפי שנהוג – ואיננו מביעים עמדה בנדון –

סבורים אנו כי אין זה התיק הראוי להידרש לעניין. במקרנו, קיימות קביעות עובדתיות ברורות לפיהן הפיטורין נעשו כדין ולא הוכח שהשיקולים הינם פסולים. מכאן, שהשאלות העקרוניות אינן מתעוררות במקרה זה. זאת ועוד. אין מנוס מלהעניק משקל לכך שכבר בזמן בו בית הדין האזורי לעבודה דן בעניין חלפו למעלה מ-7 שנים מיום הפיטורין

- זהו נתון שאין להתעלם ממנו. נלמד איפוא, שהעותרים לא הצביעו על טעות משפטית מהותית המחייבת את התערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק (וראו בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה , פ"ד מ(1) 673 (1986). הלכת

חטיב מושרשת היטב בפסיקת בית משפט זה ויש ליישמה אף בענייננו (בהקשר זה ראו: בג"ץ 3512/04 שזיפי נ' בית הדין הארצי לעבודה , פ"ד נט(4) 70 (2004); בג"ץ 11198/04 יפרח נ' בית הדין הארצי לעבודה , תק-על 2005(3) 2517 (2005); בג"ץ 4829/04 אהרון נ' בית הדין הארצי לעבודה , תק-על 2005(2) 1099 (2005); בג"ץ 187/07 דרור נ' משרד הביטחון, תק-על 2007(1) 697 (2007)).

באשר לטענות בדבר תחולתו של ההסכם הקיבוצי, אף אלו אינן מגלות כל עילה להתערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק. יפים לעניין זה דברי השופטת פרוקצ'יה (בג"ץ 8365/09 – ידיעות אחרונות בע"מ נ' בית דין הצבאי לעבודה ואח' . תק-על 2009(4), 2851 ,עמ' 2853):

"בעניין שבפנינו אני סבורה כי אף אחד מתנאים אלו אינו מתקיים. בית הדין לעבודה פירש את ההסכם הקיבוצי שנחתם בין הצדדים לפי אומד דעתם של הצדדים והגיע למסקנה כי זה מוביל לפרשנותם של המשיבים. בכך אין יותר מאשר פרשנות רגילה של חוזה ואין הדבר מעלה כל שאלה משפטית מהותית".

שאלות נוספות שמעלים העותרים כלל לא נדרשות להכרעה, שכן המדובר בקביעות עובדתיות של בית הדין האזורי לעבודה, על בסיס הראיות שהונחו בפניו. בכל מקרה – וזה העיקר – לא הונחה בפנינו עילה הדורשת התערבות על ידי בית משפט זה.

3.

אשר על כן דין העתירה להדחות על הסף, מבלי שנתבקשה תגובת המשיבים. אין צו להוצאות.