בג"ץ 8365/09 ידיעות אחרונות בע"מ נ. בית דין הצבאי לעבודה

השופטת ע' ארבל :

עתירה לביטול פסק דין הרוב שניתן על-ידי בית הדין הארצי לעבודה ביום 2.7.09.

1.

העותרת היא המפיקה והמפיצה של העיתון "ידיעות אחרונות" (להלן: העיתון ). אחת המחלקות במפעל העיתון הינה המסדרה. ביום 23.6.00 נחתם הסכם קיבוצי בין העותרת למשיבים המתיר להנהלת העיתון להכניס במסדרה שינויים טכנולוגיים, שינויים בציוד ושינויים בסדרי העבודה. בתמורה הובטח לקבוצת העובדים שפורטו ברשימה שצורפה להסכם (להלן: העובדים המובטחים ) כי הם "יועסקו על-ידי ידיעות אחרונות עד הגיעם לגיל 65 שנה ויחולו עליהם – מבלי למעט מכל זכות אחרת שלהם – הוראות הסכם סדר צילום בעניין הבטחת תעסוקה...". יובהר כי הסכם "סדר צילום" אליו מפנה ההסכם הקיבוצי קובע כי העיתון מתחייב להעסיק את העובדים "עד גיל הפרישה (65 שנה)". כן קובע ההסכם הקיבוצי כי העובדים המובטחים יזכו להסדר מיוחד של הבטחת הכנסה משעות נוספות. יצוין כי במועד חתימת ההסכם גיל 65 היה גיל הפרישה הקבוע בחוק.

לימים נחקק חוק גיל הפרישה, תשס"ד-2004 אשר העלה את גיל הפרישה ל-67. בעקבות חקיקת החוק דרשו העובדים המובטחים להחיל עליהם את הסדר הבטחת ההכנסה משעות נוספות אשר קבוע בהסכם הקיבוצי עד גיל 67.

2.

בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע קיבל את עמדת המשיבים וקבע כי כוונתם הברורה של הצדדים היתה להעניק לעובדים המובטחים הגנה עד למועד פרישתם. בית הדין קבע כי ההפניה להסכם "סדר צילום", אשר מייחס זהות מוחלטת בין המונחים גיל פרישה ו-65, מלמדת על כך. בית הדין עמד על כך שפרשנות העותרת לא הגיונית בהביאה לפיצול מלאכותי בין העסקתם המובטחת של העובדים עד גיל 67 תוך ביטול חבילת הזכויות לפי ההסכם לה יהיו זכאים רק עד גיל 65.

3.

ערעור שהגישה העותרת לבית הדין הארצי לעבודה נדחה בדעת רוב. הנשיא אדלר קבע כי מבחינה מילולית ניתן לפרש את הוראות ההסכם בהתאם לטענות שני הצדדים. עם זאת, אומד דעתם של הצדדים מצביע על פרשנות התואמת את פרשנות המשיבים. הנשיא אדלר פירט את הנסיבות שהובילו להולדתו של ההסכם וקבע כי הן מלמדות על כך שהסכם זה היווה נדבך חשוב במהפכה טכנולוגית ארוכת טווח שביצע העיתון במחלקה. תכליתו של ההסכם היתה להביא ליישום השינויים הטכנולוגיים במפעל בהסכמת נציגות העובדים, ומאידך להבטיח את העסקתם של העובדים שהיו עלולים להיפגע מהשינויים עד פרישתם ולשמר את תנאי העסקתם. דהיינו, בתמורה להסכמת העובדים שלא לנקוט בצעדים ארגוניים קיבלו העובדים בטחון תעסוקתי והטבות כלכליות לאורך כל שנות עבודתם עד פרישתם. הנשיא אדלר הדגיש כי שינוי גיל הפרישה לא פגע בתמורה שניתנה לעיתון על-פי ההסכם, אך לעומת זאת העובדים נפגעו שכן עליהם לעבוד שנתיים נוספות, ופרשנות העותרת אף תוביל לכך שהיא תוכל לפטר את העובדים לפני פרישתם, בגיל 65, וכך תסוכל מטרת ההסכם. השופט רבינוביץ, אשר תמך בעמדתו של הנשיא אדלר, ציין כי פרשנות ההסכם מובילה למסקנה כי המונח גיל הפרישה הוא העיקרי בו וממלא את תכליתו, בעוד שציון גיל 65 הוא טפל.

דעת המיעוט של השופט צור סברה כי אמנם ניתן לפרש מילולית את ההסכם לטובת שני הצדדים, אך בחינת אומד דעתם של הצדדים מובילה לקבלת הערעור. לטעמו מדובר בהסכם כלכלי בו כל אחד מהצדדים נתן תמורה מוגדרת מבחינת הקבוצה עליה הוא חל ומבחינת תקופת הזמן בה ינתנו ההטבות. הצדדים ראו לנגד עיניהם את גיל 65 כגיל פרישת העובדים ולא התכוונו לכלול בהסכם מעבר לכך.

4.

מכאן העתירה שבפנינו. העותרת טוענת כי בפסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה נפלה טעות משפטית מהותית בעלת השלכות רוחב בהתייחסו למילים "גיל 65" המופיעות בהסכם הקיבוצי כמילים נרדפות ל"גיל הפרישה". לטענת העותרת בית הדין התעלם מההשלכות הכלכליות כבדות המשקל שיש לפסיקתו על העיתון ומחוסר הצדק בשינוי רטרואקטיבי של ההסכם. העותרת סבורה כי לפרשנות זו תהיינה השלכות רוחב שכן במשק קיימים לא מעט הסכמים קיבוציים אשר הקנו לעובדים הטבות מתוחמות בזמן עד גיל 65.

5.

לאחר שעיינתי בעתירה סבורה אני כי דינה להידחות על הסף. כידוע, אין בית משפט זה יושב כערכאת ערעור על החלטותיהם של בתי הדין לעבודה. התערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק בפסיקתם של בתי הדין מוגבלת למקרים בהם מתקיימים שני תנאים מצטברים: נתגלתה טעות משפטית מהותית והצדק מחייב את התערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק בנסיבות העניין (בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה , פ"ד מ(1) 673 (1986)). בעניין שבפנינו אני סבורה כי אף אחד מתנאים אלו אינו מתקיים. בית הדין לעבודה פירש את ההסכם הקיבוצי שנחתם בין הצדדים לפי אומד דעתם של הצדדים והגיע למסקנה כי זה מוביל לפרשנותם של המשיבים. בכך אין יותר מאשר פרשנות רגילה של חוזה ואין הדבר מעלה כל שאלה משפטית מהותית. אף איני סבורה כי לפרשנות זו ישנן השלכות רוחב כלשהן שכן היא בוודאי תלויה בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה ובאומד דעתם של הצדדים המסוימים לכל הסכם. גם מבחינת התנאי השני הנדרש להתערבות סבורה אני כי פסיקתו של בית הדין לעבודה מובילה לתוצאה צודקת וראויה בנסיבות העניין.

משכך, דין העתירה להידחות.