בג"ץ 4871/98 טטיאנה יעקובנקו נ. משרד הפנים

העותרים שלפנינו - זוג נשוי ובנם הקטין - עלו ארצה ביום 7.12.97, וזכו באשרת עולה לאחר שהאשה טענה - וטענתה נתקבלה - כי אביה יהודי. להוכחת טענתה מסרה העותרת בידי המשיבים את תעודת הלידה של אביה, ולפיה אביה יהודי הוא.

תעודת הלידה של האב נשלחה למחלקה לזיהוי פלילי של משטרת ישראל, ולאחר בדיקה הסתבר כי התעודה מזוייפת; לאמור: התעודה במקורה היתה על-שם אדם אחר, ואילו שם אביה של העותרת בא במעשה-של-זיוף תחת שמו של אותו אחר. משנסתבר להם כך, נפגשו המשיבים עם העותרת שתי פעמים ושמעו את שיש בפיה לומר. אחרי כל אלה הוחלט לבטל את אשרת העולה ואת האזרחות הישראלית של העותרים והם נדרשו לעזוב את הארץ.

עתירת העותרים היא כי נורה על ביטול החלטתם של המשיבים, וכי נוסיף ונורה את המשיבים שלא לגרש אותם מן הארץ.

אין למעשה חילוקי דיעות בין בעלי-הדין על כך שהמשיבים מוסמכים לבטל אשרת עולה ואזרחות שהושגו על-פי מיסמך כוזב, והרי זה דברו המפורש של המחוקק בסעיף 11(ב) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב1952-, ובסעיף 11(ג) לחוק האזרחות, תשי"ב1952-. גם לא שמענו מפי העותרים כל טעם שיש בו כדי לפגום בחוות-דעתה של המחלקה לזיהוי פלילי, ולפיה תעודת הלידה המיומרת של אבי העותרת אינה כלל תעודת הלידה שלו, וכי המסמך שהציגו העותרים לפני המשיבים הינו מסמך מזוייף. יתר-על-כן, ניתנה לעותרים אפשרות להציג חוות-דעת מקצועית נוגדת לחוות-הדעת של המשטרה, אך חוות-דעת מעין-זו לא נעשתה.

נמצא לנו, איפוא, כי העותרים זכו באשרת עולה ובאזרחות ישראל על-פי מסמך כוזב שהציגו לפני המשיבים; כי המשיבים מוסמכים על-פי דין לבטל את אשרת העולה ואת האזרחות של העותרים; וכי המשיבים עשו, לכאורה, בגדרי סמכויותיהם ועל-פי דין בהחליטם את שהחליטו.

על רקע כל אלה נשאלת שאלה: מהי טענת העותרים ותישמע?

העותרים כופרים בהיותה של תעודת הלידה תעודה מזוייפת; ואולם, אמירת-הכחשה זו, אין בה, כמובן, כדי להיות משקל-נגד לחוות-דעתה של המחלקה לזיהוי פלילי של המשטרה. מוסיפים העותרים וטוענים, כי אנשים אלה ואחרים יכולים להעיד על יהדותו של אבי העותרת, וראוי כי רשויות משרד הפנים ישמעו אותם אנשים. טענה זו אינה מקובלת עלינו. כבר נפסק - ולא אחת נפסק - כי במקום בו זוכה אדם בשבות ובאזרחות על יסוד מסמכים כוזבים, דין הוא כי אותו אדם יחזור למקום שממנו בא; וכי אם ברצונו להוכיח זכות באמצעות ראיות אחרות, שומה עליו לעשות כן ממקום מוצאו. וכפי שנאמר בבג"ץ 5768/98 ושקמזדה נ' שר הפנים : "משנמצא לנו כי ביטול האשרה והאזרחות נעשו כדת וכדין, חזרו הדברים לקדמתם" ושומה עליו, על העותר, להוכיח לקונסול ישראל במקום מוצאו כי אכן זכאי הוא לשבות. ובהמשך: "לא מצאנו כל הצדק, לא הצדק חוקי ולא הצדק מוסרי, כי תינתן לעותר הזדמנות להוכיח את [זכותו לשבות] בעודו שוהה בארץ על יסוד מסמך שהוכח כמזוייף". ראו עוד בג"ץ 7561/98 דזוצב נ' שר הפנים ; בג"ץ 1018/99 דזוצב נ' שר הפנים .

לבקשת בא-כוח העותרים שמענו את העותרת ואת בנה. העותרת דיברה רוסית ודבריה תורגמו לעברית, ואילו הבן - ילד יפה-עיניים כבן ארבע-עשרה וחצי - דיבר אלינו עברית, כדרכם של ילדים הקולטים את השפה בנקל. השניים אמרו את אשר אמרו, ובעצם לא ביקשו אלא רחמים. אלא שידנו קצרה מהושיע. אפשר יסכימו המשיבים בכל-זאת לשמוע את שיש בפי העותרים ועדיהם להשמיע, ואולם לא נוכל לחייבם לעשות כן והדבר נתון לשיקולם.

העתירה נדחית.

המשיבים הסכימו שלא לבצע את צו הגירוש עד לאחר תום שנת הלימודים של הילד.

היום, ל' חשוון תש"ס (9.11.99).

ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת

העתק מתאים למקור

שמריהו כהן - מזכיר ראשי

98048710. G14