בג"ץ 4916/08 שי כהן נ. בית הדין הרבני הגדול

השופט א' א' לוי:

1.

בפנינו עתירה למתן צו לשחרורו של העותר ממאסר. העותר, בעלה של המשיבה 2, הוגדר על-ידי בית-הדין הרבני הגדול כ"סרבן גט אידיאולוגי" (ראה פרוטוקול הדיון מיום 4.3.2008). לפני שנתיים, לאחר מספר התדיינויות בהן ניתנה למבקש הזדמנות להשלים עם קביעת בית-הדין לפיה עליו ליתן גט לרעייתו, השית עליו בית-הדין מאסר, וזאת מכוח סמכותו לפי סעיף 3 לחוק בתי-דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין). משעמד העותר במריו, הורה בית-הדין להקשיח את תנאי מאסרו של העותר.

2.

כעת פונה העותר לבית-משפט זה בטענה כי מטרתן של הוראות בית-הדין נועדה לשבור את רוחו, להענישו, להשפילו ולאלצו לציית באופן עיוור להחלטותיו, וזאת בניגוד לסמכותו שלפי סעיף 3 הנ"ל. בנוסף, מלין העותר על השימוש המיידי והבלתי-מידתי, כך לדידו, בסנקציית המאסר, שאינה עולה בקנה אחד עם חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. העותר מטעים, כי סירובו ליתן גט נובע מחששו כי לאחר הגירושין הוא לא יורשה לראות את ילדיו.

3.

לאחר שעיינו בעתירה, בתשובת המשיבה 2 ובתגובה לתשובה, הגענו לכלל דעה כי דין העתירה להידחות על הסף. כפי שכבר נקבע בבית-המשפט זה פעמים רבות, הלכה מושרשת היא כי בית-המשפט הגבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על פסיקתו של בית-הדין הרבני הגדול. "התערבותו של בית-משפט זה בהליכים אלו, מוגבלת למקרים קיצוניים של חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות צדק טבעי, סטייה מהוראות חוק המכוונות לבית הדין הדתי, או למקרים בהם נדרש סעד מן הצדק והעניין אינו בסמכותו של בית-משפט או בית דין אחר" (בג"צ 10229/06 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול , בפסקה 5 (טרם פורסם, 2.5.2007) וההפניות שם).

4.

לגופו של עניין אציין, כי התכלית העומדת בבסיס סעיף 3 לחוק הינה שלילת חירותם של אלו המסרבים לשחרר את נשותיהם. אם מבקש העותר להקל על עצמו, כל שאוכל הוא להפנותו לדברים שאמר בית-משפט זה, ולפיהם "...מפתח הכלא נמצא בידי העותר, וברי כי עם מתן הגט הוא ישוחרר ממאסרו" (השופטת ד' דורנר בבג"ץ 5782/99 בן עמי נ' בית-הדין הרבני הגדול (לא פורסם, 2.12.1999)). לענין המידתיות, הרי בית-הדין הזהיר את העותר, חזור והזהר, כי עמידתו בסירובו עלולה להביא למאסרו, ותנאי המאסר הוחמרו באופן הדרגתי ככל שזה התמיד, וממשיך להתמיד, בסירובו.

5.

אכן, מערכת היחסים של העותר עם ילדיו, מיום פרוץ הסכסוך בינו לבין המשיבה 2 קשה היא. אולם, ודאי שאין בדבר זה כדי להצדיק את אי מתן הגט. ממילא דומה, כי המשך שהותו של העותר מאחורי סורג ובריח לא תאפשר את שיקומה של מערכת יחסים זו.

העתירה נדחית על הסף.

העותר ישא בשכר-טרחת בא-כוחה של המשיבה (ציפורה כהן) בסכום של 10,000 ש"ח.