בג"ץ 4934/98 בנימין כהנא נ. מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (השופטים י' גרוס - אב"ד, י' בן-שלמה ומ' רובינשטיין) בע"פ 3571/98 מיום 7/7/98, ובקשת עיכוב ביצוע.

1.המבקש הורשע בבית המשפט השלום ברמלה (השופט ש' ברוך) בהפרעה לשוטר במילוי תפקידו, עבירה לפי ס' 257 לחוק העונשין, התשל"ז1977- (להלן: "חוק העונשין"). בית המשפט גזר עליו עונש מאסר לתקופה של 12 חודשים, מתוכם 6 חודשים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי, והפעיל עונש מאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד נגד המבקש לתקופה של 6 חודשים, כאשר 3 חודשים מתוכם במצטבר ו3- חודשים בחופף לעונש המאסר שהוטל עליו בתיק הנדון, כך שבסה"כ ירצה המבקש 9 חודשי מאסר בפועל.

2.על פי האמור בכתב האישום הוצא כנגד המבקש צו הבאה ע"י בית המשפט השלום ברמלה אשר הורה לעצרו ולהביאו לפני בית המשפט בת.פ. 1613/95. כאשר הגיעו שוטרים לישוב בו גר המבקש במטרה לבצע את הצו ופגשו את המבקש, ברח המבקש לביתו, נמלט מדלת אחרת והמשיך בריצה עד שנתפס במרדף ע"י השוטרים. לאחר שמיעת העדויות קבע בית המשפט השלום כי המבקש אכן נמלט מן השוטרים, וזאת לאחר שאחד השוטרים הודיע למבקש כי יש כנגדו צו הבאה וביקש ממנו לעצור. בנסיבות אלו קבע בית המשפט כי המבקש עבר עבירה לפי ס' 275 לחוק העונשין. בפסק דינו התייחס בית המשפט לטענות המבקש לעניין מהימנות עדויות השוטרים ודחה אותן לגופן, בין היתר לאור הודאת המבקש בנכונות מרבית דברי השוטרים. בית המשפט ציין עוד כי המבקש לא הציג בפניו כל ראיה ממשית שיכולה להצביע על רצון או מקור לרצונם של השוטרים להכשילו או להפלילו על לא עוול בכפו. בנוסף דחה בית המשפט את טענת המבקש לעניין זוטי דברים (סעיף 34יז לחוק העונשין) בקבעו כי הנאשם התכוון להכשיל את השוטרים ולהימלט מביצוע הצו וכי נסיבות המקרה ובמיוחד האינטרס הציבורי מחייבים את הקביעה כי אין המדובר במעשה קל ערך. בגזר דינו קבע בית המשפט השלום כי לחובתו של המערער תשע הרשעות קודמות בעבירות שונות שכולן נסבו סביב פגיעה בשלטון החוק ובסדר הציבורי וכללו, בין היתר, תקיפת שוטרים, התפרעות במקום ציבורי ובריחה ממעצר, ודחה את טענת המבקש לפיה עונש המאסר המותנה אינו בר-הפעלה.

3.המבקש ערער לבית המשפט המחוזי נגד הכרעת הדין ולחלופין נגד גזר הדין. בית המשפט המחוזי דחה את טענות המבקש לגבי אי ביצוע עבירה כלשהי ולגבי העדר כוונה פלילית, וכן את טענותיו החלופיות לגבי ביצוע ניסיון בלבד להכשלת שוטר ולגבי זוטי דברים. בית המשפט המחוזי אף דחה את הערעור נגד גזר הדין. לעניין מידת העונש קבע בית המשפט כי לא ניתן להקל ראש בעבירה של הכשלת שוטר הבא לבצע צו שיפוטי. לעניין הפעלתו של עונש המאסר על תנאי קבע בית המשפט כי התנאי כלל באופן מפורש גם עבירה על סעיף 275 לחוק העונשין וכי ביום בו ביצע המבקש את העבירה הנוכחית היה בתוך תקופת התנאי.

4.על החלטתו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות ערעור זו. בקשת רשות הערעור הינה על ההרשעה ועל חומרת העונש. בבקשתו מעלה המבקש טענות בדבר קיום אפליה בולטת כלפיו בעצם הגשת כתב האישום, מיצוי הדין עימו בניגוד למקובל ועלילה שהעלילו עליו השוטרים שעצרוהו. כמו כן טוען המבקש לקיום שאלה משפטית הנוגעת להפעלת המאסר על תנאי. בנוסף לבקשת רשות הערעור הגיש המבקש אף בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר וזאת לאחר ששלוש בקשות שהוגשו על ידו לעיכוב ביצוע נדחו על ידי בית המשפט המחוזי.

5.לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים הגעתי למסקנה שדין הבקשה להידחות. רשות לערעור שני ניתנת אך ורק במקרה שבו מתעוררות סוגיות בעלות חשיבות משפטית, חוקתית או ציבורית, החורגות מעניינם של הצדדים (ראו בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). המקרה הנדון אינו מעורר סוגיה שיש בה כדי להצדיק ערעור שני בפני בית משפט זה. לעניין סוגיית הפעלת המאסר על תנאי, לא מצאתי לנכון להתערב במסקנות המשפטיות המבוססות של הערכאות קמא. לעניין טענות האפליה, המבקש מנמק את הצורך להתערבות בית משפט זה בכך שהערכאות דלמטה אינן רואות מסמכותן לגעת בנושא כזה ונוטות לקבל, לפחות במקרה שלו, את גרסת התביעה. המדובר בטענות חריגות וחמורות שראוי היה להן שיסמכו על עובדות. טענות כגון אלו יועלו ויתקבלו במקרים נדירים ביותר, ואין להעלותן כדבר שבשיגרה (ראה ע"פ 3737,2929,2922,2912,2910/94 יפת ואח' נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 221, 370). הטענות שהעלה המבקש אינן מגובות בתשתית עובדתית כלשהי ולפיכך אין לבית המשפט כלים להכריע בהן ודינן להדחות על הסף. בנסיבות אלה נחה דעתי כי אין מקום לרשות ערעור על הכרעת הדין.

6.לעניין בקשת רשות הערעור על גזר הדין, הלכה היא כי חומרת העונש כשלעצמה לא תהווה בנסיבות רגילות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה (ראה בר"ע 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). במקרה הנדון לא מתקיימות נסיבות חריגות שיש בהן כדי להצדיק התערבות ערכאה שלישית במידת העונש. גם לעניין זה טענתו של המערער בדבר "רדיפה" אחריו מצד רשויות התביעה לא בוססה.

7.לאור האמור לעיל לא מצאתי מקום ליתן רשות ערעור לערכאה שלישית. משכך, ממילא מתייתר הצורך להתייחס לבקשה הנלווית לעיכוב ביצוע.

הבקשה נדחית.