בג"ץ 4998/21 פלוני נ. בית הדין הדתי הדרוזי לערעורים

השופט ג' קרא:

העתירה שבפנינו היא לביטול פסקי הדין של המשיב 1, בית הדין הדתי הדרוזי לערעורים, ושל המשיב 2, בית הדין הדתי הדרוזי (להלן: בתי הדין ), כמפורט: בפסק דינו של המשיב 2 מיום 15.9.2020, חויבה העותרת בפיצויי גירושין בסך 60,000 ש"ח לטובת המשיב 3 (להלן: המשיב ); פסק דינו של המשיב 1 מיום 9.6.2021, דחה את ערעור העותרת על פסק הדין שניתן על ידי המשיב 2 ולא התערב בפסק הדין (שניהם יחד, להלן: פסקי הדין ).

רקע והליכים קודמים

1.

העותרת והמשיב היו נשואים זה לזו ולהם שלושה ילדים. בני הזוג התגרשו בפני המשיב 2 בשנת 2015. במסגרת הליך הגירושין, הגיש המשיב למשיב 2 בקשה לקבלת פיצויי גירושין מהעותרת בטענה כי העותרת גרמה לפירוק הנישואין. בקשה שהגישה העותרת לסילוק של בקשת המשיב על הסף מחמת העדר סמכות של המשיב 2 – נדחתה. העותרת ערערה על החלטת המשיב 2 שדחתה את הבקשה לסילוק על הסף. ביום 18.1.2017, ניתן פסק דין על ידי המשיב 1, שדחה את הערעור וקבע שלבית הדין הדתי הדרוזי (המשיב 2) יש סמכות עניינית ייחודית והלכתית לדון בפיצויי הגירושין.

העותרת עתרה לבית המשפט העליון בבקשה להורות על ביטול פסק הדין הנ"ל של המשיב 1 מחמת חריגה מסמכות (בג"ץ 1530/17). במעמד הדיון, הסכימו העותרת והמשיב להחזיר את הדיון בפני המשיב 2 במתווה דיוני אשר קיבל תוקף של פסק דין ביום 26.6.2017 (להלן: פסק הדין בעתירה ). בהתאם לפסק הדין בעתירה, היה על הצדדים להגיש סיכומים בכתב בשאלת זכאותם לפיצויי הגירושין בתוך 30 ימים, כאשר המשיב 2 יפסוק בשאלת הפיצויים לפי שיקול דעתו וללא קיום דיון פרונטלי או העלאת טיעונים בעל פה. עוד הוסכם כי הסיכומים לא יכללו הכפשות הדדיות. כן נקבע בפסק הדין בעתירה כי הסיכומים יוגשו תחילה ליועץ המשפטי לבית הדין הדרוזי לערעורים, שיוודא כי הם אכן לא כוללים הכפשות, והוא יעבירם למשיב 2 שיפסוק בנדון; זאת, בשל הניסוחים והטיעונים הפוגעניים בהם נקט המשיב ביחס לעותרת בכתבי הטענות שהגיש מטעמו (כל אלו, להלן: ההסדר הדיוני ).

2.

בתגובת היועץ המשפטי לבתי הדין צוין כי המשיב הגיש סיכומיו ביום 20.11.2017, בעוד העותרת לא הגישה סיכומים. היועץ המשפטי לבתי הדין החזיר למשיב את הסיכומים שהגיש מאחר שהם לא עמדו בהסדר הדיוני שנקבע, בהיותם מכפישים באופן חמור את העותרת. בהתאם, ביום 10.12.2017, המשיב 2 מחק את ההליך בעניין פיצויי הגירושין.

ההליך נשוא העתירה

3.

ביום 8.4.2018, המשיב הגיש למשיב 2 תביעה חדשה וחוזרת לקבלת פיצויי גירושין. המשיב 2 קבע דיון ביום 6.9.2018, במהלכו הגיעו הצדדים להסכמה דיונית חוזרת לפיה הצדדים יחזרו למתווה שנקבע בפסק הדין בעתירה. בהתאם, הצדדים הגישו סיכומיהם, והמשיב 2 הוציא פסק דין ביום 15.9.2020, בגדרו חייב את העותרת לשלם למשיב פיצויי גירושין בסך של 60,000 ש"ח. הנמקת פסק הדין מבוססת על כך שהמשיב קיבל הצעה קודמת של בית הדין ליישב את הסכסוך ולחזור לחיים משותפים, בעוד העותרת הצהירה שחזרה לחיים משותפים אינה אפשרית ובכך פירקה את קן הנישואין. המשיב 2 קבע בפסק הדין כי הוא אינו יכול להכריע בראיות שהוגשו עם הסיכומים או לשקול אותן, וזאת מאחר שאין בפניו הליך הוכחות, ולכן נותר לו להחליט על מי יוטלו פיצויי הגירושין, וזאת לפי התרשמותו מטענות הצדדים בסיכומים בלבד, ומבלי להביא בחשבון את הראיות.

4.

העותרת והמשיב ערערו על פסק הדין בפני המשיב 1 – המשיב טען כי יש להגדיל את סכום פיצויי הגירושין והעותרת טענה כי יש לבטל את החיוב בפיצויים. המשיב 1, בפסק דין מיום 9.6.2021, דחה את הערעור ואת הערעור שכנגד ולא התערב בקביעות המשיב 2. פסק הדין בערעור תיאר את ההתנצחויות בין העותרת למשיב במסגרת ההליכים הרבים שהתנהלו ביניהם במשך שנים בערכאות השונות. המשיב 1 ציין בפסק דינו כי עדיף להכריע בהליכים על פני החזרתם למשיב 2 להגשת סיכומים מחדש. המשיב 1 עמד על מהותם של פיצויי הגירושין וציין כי הצדדים כבלו עצמם בהסדר הדיוני והשאירו את פסיקת הפיצויים לשיקול דעתו של המשיב 2, כך שהם מנועים מלטעון נגד ההסדר הדיוני או פסק הדין שניתן. עוד נקבע שהאיזון בין השיקולים שעל הפרק, הנוגעים בעיקרם לצורך בסיום ההליכים המשפטיים המתמשכים בין הצדדים ולשמירה על טובת ילדי הצדדים והצדדים, חוסר יכולתו להתערב בקביעת המשיב 2 וההתרשמות הבלתי אמצעית של המשיב 2 מטענות הצדדים עת קבע את סכום פיצויי הגירושין – מחמת כל אלו נקבע כי אין עילה להתערב בפסק דינו של המשיב 2 ובשיקול הדעת בהערכת סכום הפיצויים שנפסק, וזאת לאחר שהמשיב 2 עמד על כתבי הצדדים ולאחר שהוסמך מטעם הצדדים לפסוק כראות עיניו.

טענות הצדדים

5.

העותרת טוענת כי פסקי הדין ניתנו בניגוד להסכמות הצדדים בפני בית המשפט במסגרת פסק הדין בעתירה. לטענתה, פסקי הדין פגעו בזכות העותרת למשפט הוגן והתבססו על ראיות לכאורה פסולות (שהוגשו כחלק מסיכומי המשיב) ולפיכך הם ניתנו בחוסר סמכות. לטענתה, המשיב עשה שימוש לרעה בהליכי משפט משהביא למחיקת התביעה ופתח בהליך חדש, כדי "לעקוף" את ההסכמה הדיונית וכדי שיוכל להגיש תביעה חדשה ומכפישה. בנוסף, המשיב 2 חרג מסמכותו עת קיבל סיכומים מכפישים, בניגוד להסכמה הדיונית שניתנה לגבי התביעה שנמחקה והוגשה מחדש, ופסק על פיהם. העותרת סבורה כי חיובה בפיצויי גירושין מטביע בה אות קלון. עוד טוענת העותרת כי מדובר בפיצוי נזיקי שעליו להיות מבוסס ראייתית, בניגוד לפסיקת המשיב 2 שלא התבססה על הראיות שהוגשו.

6.

בתגובת היועץ המשפטי לבתי הדין הדרוזיים נטען כי פסק דינו של המשיב 2 לא איזכר את טענותיו הפוגעניות של המשיב, אלא חייב את העותרת בפיצויי הגירושין בהתבסס על דחיית הליך שלום הבית מצדה. כך גם המשיב 1 לא איזכר את טענות המשיב ושמר על חשאיות בעניין המחלוקת העובדתית בין הצדדים ואף הורה שפסק הדין יהא כפוף לחובת סודיות מוחלטת. זאת, כדי לשמור על פרטיות העותרת ולמנוע פגיעה בה ובילדיה. עוד הודגש כי חיוב העותרת בפיצויי גירושין אינו מכתים את שמה הטוב של העותרת מאחר שחיוב זה נעוץ בתרומתו של הצד המחויב בפיצוי הגירושין לפירוק (בענייננו, סירובה של העותרת לשלום בית).

עוד עמד היועץ המשפטי לבתי הדין על טיבם ומהותם של פיצויי הגירושין –"עטל וד'רר" – הם פיצויים הנקבעים על דרך האומדן וסכומם סמלי לרוב והם בסמכותו הייחודית של בית הדין הדתי הדרוזי. דין פיצויי הגירושין "עטל וד'רר" כדין גירושין ונישואין והם חלק מהם, והם מהווים סעד דתי ייחודי לדין הדתי הדרוזי, השונה מפיצוי אזרחי. לפיכך, למרות הכשלים שנפלו ביישום ההסדר הדיוני שנקבע בפסק הדין בעתירה, נראה כי סיום ההליכים בפסק דין סופי של המשיב 1 היטיב עם העותרת וילדיה.

7.

המשיב טוען כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת חוסר ניקיון כפיים, וזאת מאחר שהעותרת מציגה בעתירה מצג שווא לפיו המשיב 2 החליט למחוק את התביעות משום שהמשיב לא הגיש סיכומים, בעוד היא זו שלא הגישה סיכומים כנדרש. בנוסף, הגשת העתירה עולה כדי ניסיון של העותרת לחזור בה מהסכמות דיוניות שהושגו. כמו כן, העותרת מעלה טענות ערעוריות לעניין שיקול דעתו של בית הדין ובנוגע לנושאים דיוניים שאינם מגלים עילה להתערבות.

דיון והכרעה

8.

דין העתירה להידחות על הסף. הלכה היא כי בית המשפט הגבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על בתי הדין הדתיים. התערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק תתרחש בנסיבות חריגות בלבד בהן יש חריגה מסמכות, סטייה מהוראות החוק הנוגעות לבית הדין הדתי או פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי ( ראו, למשל: בג"ץ 990/16 פלונית נ' בית הדין הדתי הדרוזי בעכו (29.2.2016); בג"ץ 1252/20 פלונית נ' בית הדין הדתי הדרוזי בעכו (31.5.2020)).

נסיבות חריגות אלו אינן מתקיימות בענייננו .

טענות העותרת לחריגה מסמכות של בתי הדין, עולות הלכה למעשה כדי טענות ערעוריות על טעויות שנפלו, לשיטתה, בהכרעות דיוניות, בין היתר, ומשיגות על חיוב העותרת בפיצויי גירושין (השוו: בג"ץ 10072/17 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול ירושלים (1.1.2018)). כך, למשל, העותרת טוענת כי המשיב 2 היה צריך לפעול בהתאם להסכמה הדיונית ולא לקבל מהמשיב סיכומים המכפישים את העותרת; כי חיובה בפיצויי גירושין מטביע בה "אות קלון"; וכי פיצויי גירושין הם פיצוי נזיקי שעליו להיות מבוסס בראיות.

הלכה היא כי התערבות בהחלטות דיוניות של בתי הדין הדתיים מצומצמת אף יותר, ו ממילא בית משפט זה אינו נדרש לטענות שעניינן יישום מוטעה של הדין (שם). המשיב 2 הבהיר בפסק דינו כי הוא מתעלם מראיות ומטענות מכפישות שצירף המשיב לסיכומיו. הכרעתו ניתנה בהתאם להסכמה הדיונית של הצדדים, אשר מסרו את ההכרעה בסוגיית הזכאות לפיצויי הגירושין לשיקול דעתו של בית הדין, שיכריע על פי הטענות בסיכומים שיוגשו. בהתאם לאמות המידה להתערבות כאמור לעיל, לא מצאנו עילת התערבות בפסק דינו של המשיב 1, אשר פירט מדוע אין להתערב בפסק דינו של המשיב 2, והבהיר כי עדיף להכריע בהליכים על פני החזרתם למשיב 2 להגשת סיכומים מחדש. כל זאת בשים לב לאמור בתגובת היועץ המשפטי לבתי הדין (בפסקה 6 לעיל ובאופן שאינו עולה בקנה אחד עם טענות העותרת בעניין מהותם של פיצויי הגירושין), שאף הדגיש כי בהליכים בפני בתי הדין, נראה שקוימו יסודות הדת, המנהגים והמסורת הדרוזיים האוטונומיים בגירושין ונישואין ובשאר העניינים שבסמכותם.

סוף דבר, העתירה נדחית. בנסיבות העניין, לא ייעשה צו להוצאות.