בג"ץ 5000/12 פלוני נ. היועץ המשפטי לממשלה

השופט נ' הנדל:

1.

מונחת לפנינו עתירה למתן צו על תנאי המופנה למשיבים, והמורה להם ליתן טעם מדוע לא יערכו הסדר טיעון עם העותר בגדר תיק פלילי המתנהל נגדו.

2.

ביום 29.1.2012 הוגש נגד העותר כתב אישום המייחס לו עבירות התפרצות לדירה וגניבה, והוחלט לעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. כחודש לאחר מעצרו פנה העותר לימ"ר דרום בבקשה לערוך עימו הסדר טיעון. על פי טענתו, ידוע לו על קיומו של רובה אשר עתיד להתבצע באמצעותו פשע חמור, ומוכן הוא למסור את המידע האמור בכפוף להסדר טיעון. לטענתו, על אף שבתחילה נענה הוא בחיוב, כעבור ימים מספר נמסר לו כי לא ייחתם עימו הסכם שכזה.

לטענת העותר, החלטת המשיבים שלא להגיע עימו להסדר טיעון, ובכך להביא למניעת פשע, נעדרת סבירות. לגישתו, הגעה להסדר טיעון תשרת בפועל את התועלת הציבורית, ותסייע למשטרה במניעת פשע ודאי.

3.

בטרם נדרש לגופו של עניין יצויין כי החלטנו להיעתר לבקשת המדינה בתגובתה המקדמית ולהורות על איסור פרסום פרטי העותר, מפני חשש שגורמים שונים יתנכלו לו נוכח האמור בעתירתו.

דין העתירה להידחות על הסף בהיעדר עילה להתערבות. שיקול דעתן של רשויות אכיפת החוק בגזרת ההעמדה לדין פלילי, כמו גם ניהול ההליך, הינו רחב היקף, וככלל, בית המשפט לא יתערב בנושאים אלו. זאת יעשה רק במקרים בהם התקיים עיוות מהותי או חוסר סבירות קיצוני. כפי שנקבע על ידי הנשיא מ' שמגר בע"פ 2034/91 פלוני נ' מדינת ישראל (2.7.1991): "התביעה הכללית חופשית להחליט את מי להעמיד לדין ועם מי לערוך עיסקה". בבג"ץ 5961/07 פלונית נ' פרקליט המדינה, מר ערן שנדר (23.9.2017), קבעה השופטת ע' ארבל :

"חשוב לחזור ולהדגיש את שידוע: בסופו של יום שיקול-הדעת באשר לאופן עריכת האיזונים בין השיקולים השונים הצריכים לעניין הינו בידי התביעה הכללית ובידיה בלבד. לפיכך, העיקרון המנחה בדבר התערבות בשיקול-דעתה של התביעה בעניינים מסוג זה הינו כי בית משפט זה יתערב בשיקול-דעתן של רשויות החקירה והתביעה בנושאי חקירה פלילית והעמדה לדין, ובכלל זאת בהחלטה לערוך הסדר טיעון עם נאשם , בצורה מצומצמת. הגם שאין עניינים אלו חסינים מפני ביקורת שיפוטית, מקובל לומר כי התערבות בהם תישמר למקרים נדירים שבהם מוכח כי ההחלטה הנבחנת לוקה בחוסר סבירות קיצוני או בעיוות מהותי (ראו לדוגמה: בג"צ 4405/06 פונדק פליקן בע"מ נ' פרקליטות מחוז ב"ש והדרום

(טרם פורסם, 16.11.06) וההפניות שם)". (ההדגשה אינה במקור).

עוד ראוי להפנות להחלטות שניתנו בבג"ץ 6350/06 איוב אבו צעלוק נ' פרקליטות מחוז מרכז (17.8.2006); בג"ץ 8749/06 עמותת 'אומץ' נ' היועץ המשפטי לממשלה (27.12.2006); בג"ץ 5699/07 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה (26.2.2008).

עולה כי יש בכך כדי לשמור על השוני המתבקש בין תפקידה של התביעה לבין תפקידו של בית המשפט. בראייה כללית, אין זה ראוי כי בית המשפט ייכנס לזירת ההתדיינות שמחוץ לאולמו – תרתי משמע – וינהל בפועל את דרכן של רשויות התביעה. זאת כאמור, למעט במקרים החריגים, אשר איננו סבורים שהמקרה דנא בא תחתם. למשל, לו היה טוען העותר כי התגבש הסכם סופי על דעת שני הצדדים, היה מקום לפתיחות יתר בבירור נסיבות המקרה. ואולם, טענתו העיקרית של העותר היא שהאינטרס הציבורי תומך בכריתת הסדר טיעון בין הצדדים. עניין זה עומד בליבת שיקול הדעת המסור לתביעה, ואין תמה שבית משפט זה אינו שש להשתמש בשבט הביקורת. יתר על כן, מפנים המשיבים לעברו הפלילי העשיר של העותר, ולעובדה כי לחובתו עומד עונש מאסר מותנה. מבלי להביע עמדה לגופו של הסדר – שיקול זה אינו בגדר שיקול זר.

4.

העתירה נדחית על הסף.