בג"ץ 6350/06 איוב אבו צעלוק נ. פרקליטות מחוז מרכז

השופט ד' חשין :

1.זוהי עתירה למתן צו על תנאי אשר יורה לפרקליטות מחוז מרכז לנמק מדוע לא יבוטל הסדר הטיעון עם המשיב 3, בתיק ת"ד 30432/05 (בית המשפט לתעבורה ברמלה), במסגרתו נמחק סעיף האישום המייחס למשיב 3 גרימת מותם של שמונה אנשים. כן מבקש העותר כי נורה בצו על תנאי לשופטת בית המשפט לתעבורה ברמלה (כבוד השופטת ר' טאובר ) לנמק מדוע לא תבטל החלטתה מיום 10.7.2006 - לתקן את כתב האישום ולהרשיע את המשיב 3 על פיו - ומדוע לא ייקבע דיון במעמד הצדדים בטרם יבוצע תיקון כלשהו בכתב האישום.

2.נגד העותר והמשיב 3 הוגש כתב אישום, המייחס לשניהם גרימת מוות בנהיגה רשלנית. על פי כתב האישום, ביום 31.3.2005 נהג העותר ברכב מסוג טרנזיט בכביש מספר 5, כאשר עימו ברכב היו אחיו, אשת אחיו, וששת ילדיהם. בסמוך למקום בכביש בו היה מעבר לרכב בטחון, האט העותר על מנת לבצע פניית פרסה, על אף שבכניסה למעבר זה, בכיוון נסיעתם, היה שלט שאסר על ביצוע פנייה מעין זו. המשיב 3 נסע מאחורי הטרנזיט, מבלי לשמור על מרחק מספיק, והתנגש בעוצמה, תוך כדי בלימה, עם חזית רכבו בחלק האחורי של רכב הטרנזיט. כתוצאה מההתנגשות נדחף הטרנזיט למעבר הבטחון, התהפך על צידו הימני ונכנס לנתיבי הנסיעה הנגדיים. רכב שחלף במקום התנגש בטרנזיט, וגרם בכך להתהפכות הטרנזיט, תוך שהנוסעים ברכב מועפים ממנו. שמונה מנוסעי הטרנזיט מצאו את מותם בתאונה קשה זו.

3.לאחר שנשמעה פרשת התביעה במשפטם של העותר והמשיב 3, הגישו המשיבים 1 ו -3 לבית המשפט הודעה בכתב כי הגיעו להסדר טיעון, וביקשו לקבוע מועד להצגתו. בית המשפט נעתר לבקשה. בדיון עצמו, שהתקיים במעמד המשיבים 1 ו-3 ובהעדר העותר, הוגש לבית המשפט כתב אישום מתוקן לגבי המשיב 3, במסגרתו הומר סעיף האישום של גרם מוות ברשלנות בעבירות של אי שמירת מרחק ונהיגה ברשלנות. המשיב 3 הודה בכתב אישום מתוקן זה והורשע על פי הודאתו. התביעה התחייבה, במסגרת הסדר הטיעון, לעתור לעונש מוסכם של שנת פסילה בפועל (בניכוי חודשי פסילה מינהלית), פסילה על תנאי וקנס. כן הוסכם כי התביעה תדרוש עונש מאסר שירוצה בעבודות שירות, כאשר התביעה ביקשה עונש של ארבעה חודשים, וההגנה ביקשה להסתפק בחודשיים. לטענת העותר, לא נמסרה לו כל הודעה על דיון זה, ורק בדרך מקרה נכח אותו יום בבית המשפט אחד מעורכי הדין ממשרד באי כוחו.

4.כאמור לעיל, עתירה זו מכוונת הן נגד הפרקליטות (המשיבה 1) והן נגד השופטת הדנה בתיק (המשיבה 2). העותר טוען, כי ההסדר שהגיעו אליו המשיבים 1 ו-3 אינו מתקבל על הדעת, אינו סביר ונוגד הלכות בסיסיות בדיני תעבורה. לטענת העותר, בחקירה ובמהלך גביית העדויות במשפט סברה המשיבה 1 כי המשיב 3 אחראי לגרימת התאונה ותוצאותיה. לפיכך, כך העותר, יש לחייבה לנמק מדוע לא יבוטל הסדר טיעון זה, בו שינתה למעשה את עמדתה. בהתייחסו למשיבה 2, טוען העותר כי בדיון שהתקיים בפניה נפלו מספר פגמים דיוניים חמורים, היורדים לשורשו של עניין ומהווים פגיעה אנושה בזכויותיו. בין פגמים אלו מונה העותר את אי זימונו לדיון ואת העובדה שלא ניתנה לו הזדמנות להתגונן מפני תיקון זה, שעה שלא יכולה להיות מחלוקת, לטענתו, שלתיקון זה יש השלכה מהותית לגביו. העותר מבקש, על כן, כי יינתן צו על תנאי, כמפורט לעיל.

5.דין העתירה להידחות. אשר למשיבה 1, בית משפט זה כבר קבע כי "התביעה הכללית חופשית להחליט את מי להעמיד לדין ועם מי לערוך עיסקה ... " (ע"פ 2034/91 פלוני נ' מדינת ישראל , ניתן ביום 2.7.1991, מפי הנשיא שמגר ). ועוד זאת:

"חזקה על התביעה, שבגיבוש הסכמתה להתקשר בעיסקת טיעון מסוימת מביאה היא בחשבון את כלל הגורמים והשיקולים, שבנסיבות העניין הנתון יש לייחס להם משקל" (ע"פ 4722/92, מרקוביץ ואח' נ' מדינת ישראל , פ"ד מז(2), 45, 57, מפי השופט מצא ).

בית המשפט הדן בתיק אינו צד להסדר טיעון בין התביעה לנאשם. לבית המשפט נתונה סמכות הפיקוח על תוכנו של ההסדר, באשר קבלת ההסדר או דחייתו מסורה לשיקול דעתו המלא. בית המשפט אינו מתערב בשיקול דעתה של הפרקליטות, בהציעה לנאשם זה או אחר הסדר טיעון מסוים, ואף אסור לו להיות מעורב בצורה זו או אחרת בגיבושו של ההסדר. ההלכה הבסיסית בעניין זה נקבעה לפני למעלה משלושה עשורים (ע"פ 532/71 בחמוצקי נ' מדינת ישראל , פ"ד כ"ו(1) 543, 553, מפי השופט ח' כהן ), ומני אז חזר עליה בית משפט זה ואישר אותה ביתר שאת וביתר תוקף (ראו כדוגמא, ע"פ 5518/91 מדינת ישראל נגד פלוני , פ"ד מ"ו (3) 525, מפי הנשיא שמגר; ולאחרונה , ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נגד ורשילובסקי , ניתן ביום 3.7.2006, מפי השופט גרוניס , בפיסקה 7 לפסק דינו). את הטענות בדבר ההשלכות של הסדר הטיעון עם המשיב 3 על העותר, יוכל האחרון להעלות בפני בית המשפט הדן בתיק, המוסמך לדון אף בטענות אלו. אם יורשע העותר ואם יבקש לערער על פסק הדין, או אז יוכל לתקוף אף את החלטותיו של בית המשפט בכל הנוגע להשלכותיו של הסדר הטיעון עליו.

6.אף ביחס למשיבה 2 דין העתירה להידחות. סעיף 92 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, מורה כי הסמכות לצוות על תיקונו של כתב אישום במהלך המשפט נתונה בידי בית המשפט. הפעלת סמכות דיונית זו דינה ככל החלטת ביניים אחרת בהליך הפלילי. כידוע, הכלל הוא כי אין ערעור על החלטות ביניים בהליך פלילי, ואין להפוך את בית המשפט הגבוה לצדק לערכאת ערעור על החלטות אלו. ראו לאחרונה, בג"ץ 6349/06 סנקר נ' בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ואח' (ניתן ביום 10.8.2006), בג"ץ 3209/06 שורפי ואח' נגד בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ניתן ביום 17.4.2006). לכלל זה חריגים מצומצמים, דוגמת מקרה שבו מתעוררת שאלה שבסמכות היורדת לשורשו של עניין (בג"ץ 398/98, אביטן נ' ד"ר א' וינוגרד, ע' שצקי, א' מישר, פ"ד לז(3) 467), או במקרה בו מתגלה תופעה קיצונית של שרירות בתחום שהוא מינהלי טהור (בג"ץ 4318/95 מדינת ישראל נגד השופט פיזם , פ"ד מט(3) 702) . המקרה שלפנינו אינו עולה כדי כך, וממילא דין העתירה להידחות.