בש"פ 5015/99 התאחדות משפטנים בלתי תלויים נ. מדינת ישראל

ביום 30.6.99 צוותה שופטת בית משפט השלום בתל-אביב-יפו הגב' חיותה כוחן, לפי בקשת איש משטרה "להקפיא" את חשבון הבנק של המבקשת, התאחדות משפטנים בלתי תלויים, (להלן העמותה) בבנק הפועלים סניף כצנלסון. החלטה זאת נתנה במעמד צד אחד על טופס בקשה של המשטרה, הטופס המודפס נושא כותרת:

"החלטה בדבר בקשה למתן צו/להצגה/להמצאה/של חפצים/מסמכים".

ומתחת לכותרת רשום:

"סעיף 43 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש]":

המלים המודפסות להצגה/להמצאה נמחקו ונרשם מעליהן בכתב יד "להקפאת חשבון".

העמותה פנתה לבית המשפט השלום בבקשה לבטול הצו. הפעם התקיים דיון במעמד הצדדים, בפני כב' השופט זכריה כספי. בישיבה זו הסביר בא כוח המדינה שנפלה בטופס טעות והכוונה היא לסעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי/מעצר וחיפושים (נוסח חדש) תשכ"ט 1996 (להלן הפקעה) ולא סעיף 43 כפי שרשום בטופס.

השופט כספי החליט בבקשה מתוך הנחה שמדובר בבקשה לפי סעיף 34 לפקודה ומכיוון שבפי בא כוח העמותה היתה רק טענה אחת והיא חסר סמכות דחה את הבקשה בציינו שנושא הסמכות הוא נושא לערר.

העמותה הגישה ערר לבית המשפט המחוזי בנושא הסמכות. הערר נדון בפני כב' השופט סטרשנוב אשר דחה אותו בנימוק שלא מצא יסוד לטענה נגד סמכות בית משפט השלום להורות על הקפאת החשבון "אשר ניתן בתוקף סמכותו של בית המשפט במעמד צד אחד, לפי סעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש] תשכ"ט 1969, וכן סעיפים אחרים בפקודה זו".

עוד ציין כי מן הראוי היה "שתחת להתמקד ולתקוף את נושא הסמכות היה פונה בא כוח העוררת לאותו בית משפט שנתן את ההחלטה על מנת לקיים דיון במעמד שני הצדדים.

בא כוח העורר לא קבל את עצתו של כב' השופט סטרשנוב ופנה לבית משפט זה בבקשת רשות ערעור לפי סעיף 38א(ב) לפקודה.

בדיון שהיה בפני ביום 10.8.99 העלה עו"ד עפרוני שתי טענות האחת היא שמדובר בסעיף 43 לפקודה, במסגרת סעיף זה לא היה מקום לתת את הצו והשניה נוגעת לסמכות בית משפט השלום במסגרת סעיף 32 לפקודה.

בהחלטתי מיום 15.9.99 הרשיתי את הערעור רק בשאלת הסמכות ובקשתי את בעלי הדין לסכם בכתב.

סכומים אחרונים קבלתי ב- 9.11.99. להלן החלטתי:

השאלה העומדת לדיון היא אם חשבון בנק יכול להחשב חפץ לצורך סעיף 32(א) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש] תשכ"ט 1969 והאם "הקפאתו" יכולה להחשב תפיסה במובן הסעיף הנ"ל. אבל בזאת לא די. אם התשובה לשתי השאלות הראשונות היא שלילית הרי ששוב אין לנו צורך לשאול שאלות נוספות, אך אם התשובה היא חיובית נצטרך לשאול את עצמנו אם מתקיים אחד התנאים שבסיפא לאותו סעיף, בהנחה שהמשטרה אמנם צודקת והכספים המופקדים בחשבונה של המבקשת נתקבלו כתוצאה מעבירה.

אין ספק שחשבון בנק אינו "חפץ" במובן הלשוני של המילה. במילון המילה מוגדרת "עצם, דבר שאפשר לטלטל, גוף" ראה למשל מילון אבן שושן מהדורה מורחבת.

אולם סעיף ההגדרות סעיף 1 לפקודה מרחיב את הגדרת המונח וקובע כי "חפץ" פרושו "לרבות תעודה מסמך חמר מחשב או בעל חיים". כל אלו לבד מתעודה ומסמך אינם "חפץ" במובן המילוני, אולם הצד השווה שבהם שהם כלם ניתנים לתפיסה, מלבד "חמר מחשב" שכולל תוכנה. אפשר כמובן לתפוס את הדיסק או הדיסקט שעליהם חקוקה התוכנה.

חשבון בנק הוא זכות ולא חפץ וגם אינו מתאים להרחבה שבהגדרה שבסעיף 1 לפקודה, אולם הרחבה זאת אינה ממצה את כל האפשרויות שכן היא מתחילה במלה "לרבות". תיתכן אפשרות נוספת.

בא כוח המדינה בסכומיו התיחס רק לשאלה אם הזכות הנובעת מהרשום בחשבון בנק יכולה להחשב חפץ, אך זו לא השאלה היחידה. צריך גם להשיב על השאלה אם "הקפאת" החשבון יכולה להחשב תפישתו. גם זה לא ממצה את כל השאלות. התפיסה לפי סעיף 32 לפקודה אפשרית רק לאחד המטרות המנויות שם והן:

" ...אם יש יסוד להניח כי באותו חפץ נעברה עבירה או עומדים לעבור עבירה או שהוא עשוי לשמש ראיה בהליך משפטי בשל עבירה, או שניתן כשכר בעד ביצוע עבירה או כאמצעי לבצועה".

בא כוח המדינה, בסכומו יוצא מכלל הנחה שמדובר בשכר עבירה, אך אין זה פשוט כלל וכלל, לפי המובן הלשוני של המילה שכר עבירה הוא שכר שהעברין מקבל ממאן דהוא המעונין בבצוע העבירה, על מנת שיעבור עבירה, ואילו במקרה דנן הרושם הוא שמדובר ברוח הנובע מן העבירה או בכסף שנתקבל על ידי בצוע העבירה.

בפקודת הסמים המסוכנים, כאשר רצה המחוקק להשיג את המטרה שלא יהיה חוטא נשכר מהעבירה שעבר, נקט בלשון ברורה. בסעיף 36א(ב) לפקודה נאמר בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים כי בית המשפט יצווה על חילוטו של "כל רכוש של הנידון שהושג בעבירה של עסקת סמים".

הלשון בפקודה שלנו אינה נחרצת כל כך, האם שכר עבירה כולל גם רכוש שהושג בעבירה?

עלינו להשיב איפא על שלש שאלות והן:

א.האם הזכות שבחשבון בנק נכלל במונח "חפץ" לצורך הפקודה.

ב.האם המונח "לתפוס" כולל גם "הקפאה" כשמדובר בחשבון בנק.

ג.האם מונח "שכר עבירה" כולל גם פרות העבירה.

נראה לי שהתשובה לכל שלש השאלות תימצא אם ניתן דעתנו לתכלית החקיקה.

העוררת עצמה, מסכימה בסכומיה כי הגדרת חפץ שבסעיף 1 לפקודה אינה ממצה ולכן אין היא שוללת עקרונית את אפשרות הכללת "זכות" במונח הזה, אלא שבהמשך הדברים מגיעה העוררת למסקנה שמבחינת הגיונם של דברים אין זה סביר להניח שהמחוקק התכוון לכלול גם "זכות" בהגדרה, ואילו התכוון לכך היה מציין זאת מפורשות. במסקנה אחרונה זו אינני מסכים עמה.

"דיבור שבחיקוק הוא יצור החי בסביבתו" כדברי כב' השופט זוסמן בבג"צ 58/68 (שליט נגד שר הפנים, פ"ד כג(2) 477, 513) "הוא מקבל את צביונו מההקשר בו הוא מופיע" (בג"צ 310/82 בן צבי נגד ראש הממשלה).

באופן זה קבל המונח "עובד" לצורך דיני הנזיקין פרוש שונה מזה שיש לו לצורך דיני העבודה (ראה ע"א 502/78 מדינת ישראל נגד נסים (פ"ד לה(4) 748, 758 וכן גם דנג"צ 460/95 סרוסי נגד בית הדין הארצי לעובדה (טרם פורסם)).

" מבין המשמעויות הלשוניות שהטכסט החקיקתי סובל, יש לבחור באותה משמעות המגשימה את התכלית המונחת ביסוד הטכסט החקיקתית... זהו כלל התכלית המעמיד את התכלית ככלל הפרשני המרכזי".

(א. ברק, פרשנות במשפט, כרך ב' ע' 85).

תכליתו של הסעיף 32 לפקודה, לפני התקון תשנ"ה היתה לאפשר תפישת חפץ הדרוש כראיה במשפט, אולם עם התקון משנת תשנ"ה אשר הוסיף גם חפץ "שנעברה בו עבירה או שעומדים לעבור בו עבירה" הורחבה למעשה תכלית החוק. שכן עתה מדובר גם בחפצים שאין בהם צורך למשפט אבל יש לתפוס אותם כדי לסכל בצוע עבירות בעזרתם.

בתש"ל תוקנה הפקודה פעם נוספת והוספו המלים או שניתן כשכר בעד ביצוע העבירה או כאמצעי לביצועה.

אי אפשר לעמוד על תכליתו של תקון זה בלי לקרוא גם את סעיף 39 לפקודה המסמיכה את בית המשפט לחלט את החפץ התפוס. ועל מטרת החילוט הזה נאמר בע"פ 1982/93 בנק לאומי נגד מדינת ישראל ורוני ליבוביץ (פד"י מג(3) 238, 245 מפי כב' השופט מצא:

" עינינו הרואות, שאמצעי החילוט נועד לפגוע פגיעה עונשית מובהקת - ומעורבים בעשייה פלילית, שבינם לבינה התקיימה אחת משתי זיקות אפשרויות; זיקה לעברה, או זיקה לחפץ שביודעין הוקדש לצורך עבירה".

אלא שלפני התיקון הזה מטרה עונשית זאת יכלה להתגשם רק לגבי חפץ שנעברה באמצעותו עבירה או המיועד למטרה זאת, אך הוא לא חל על טובת ההנאה שהפיק העברין מהעבירה ולכן בא התקון משנת תש"ל אשר הוסיף את החפץ שניתן כשכר עבירה. תקון זה התקבל ב- 27.1.70, ומטרת התקון מוסברת כמבוא להצעת החוק. (הצעת החוק 847 תשכ"ט 10.7.69 וכך נאמר שם:

" ....נתברר מקרה, שעם לכידתם של עבריינים נתפסו ברשותם מלבד החפצים הקשורים בביצוע העבירה, גם כסף שניתן להם כשכר בעד העבירה שנתבקשו לבצע (הדגשה לא במקור) בתחומי ישראל.

בית המשפט העליון קבע, כי הוראות החוק הקיים אינן חלות על שכר העבירה, ועל כן אין בית המשפט יכול לצוות על חילוטו והמדינה חייבת להחזירו לנאשמים.

החוק המוצע בא לתקן את המצב בעניין זה, ולהקנות למשטרה סמכות לתפוס גם חפץ שהוא שכר עבירה בלבד או אמצעי לביצועה, אף שהעבירה עצמה לא נעברה בחפץ גופו ואין הוא דרוש כראיה במשפט (הדגשה לא במקור) ולהקנות לבתי המשפט סמכות לחלט אותו שכר עבירה או אמצעי לביצועה".

המטרה היא עונשית ולא רק הכנת ראיות למשפט, כך נפסק ברע"פ 1792 בסעיף 16 לפסק הדין. (תק' על 99(2), 5087).

על רקע זה עלינו להשיב על שלש השאלות שהצגנו לעצמנו.

שאלה דומה התעוררה בקשר לפרשנות המונח "דבר הניתן להגנב" המופיע בסעיף 383(א)(1) לחוק העונשין תשל"ז 1977.

המונח מוגדר בסעיף 383(ג)(4) ב-

" דבר בעל ערך שהוא נכסו של אדם, ובמחובר למקרקעין - לאחר ניתוק מהם".

גם כאן אם היינו מתיחסים רק למובן הלשוני של המלים לא היינו כוללים זכות בהגדרה. כבוד השופטת דורנר נדרשה לשאלה זו בע"פ 232/93 מדינת ישראל נגד גדעון בן ראובן הרנוי (פ"ר מ"ז 7975 ואלו דבריה:

" ...במהלך השנים חל שינוי במרכיבי נכסיו של אדם, וחלק עיקרי מהם כבר אינו מוחשי. כך הוא באשר לכסף. האדם המודרני אינו מחזיק עוד את כספו במזומן אלא בחשבון בבנק... בפסיקה בישראל הושארה השאלה אם זכות יכולה לשמש מושא לגניבה בצריך עיון... נפסק כי זכות שגולמה במסמך, יכולה להיות מושא לגניבה שכן המסמך עצמו הוא דבר מוחשי... ואולם הפתרון הפרשני המייחס למסמך המגלם את הזכות את יסוד המוחשיות הדרוש אינו מספיק בעידן המחשבים כאש ניתן לשלוח יד בחשבון בנק מבלי להזקק למסמך כלשהו. דרישת המסמך יכולה איפוא להוביל לכך ששני אנשים השולחים ידם בחשבון בנק של הזולת - האחד באמצעות מסמך והשני באמצעות מחשב-יזכו לטיפול שונה בדין הפלילי. תוצאה זו אינה מתקבלת על הדעת... נראה לי איפוא כי יש לכול בדיבור 'דבר הניתן להיגנב' גם זכויות ונכסים לא מוחשיים".

נראה לי שהדברים יפים גם לעניננו. ובזה יש תשובה לכל שלש השאלות.

חפץ במקרה שלנו הוא גם חשבון בנק, כשם שהדבר נכון לגבי גניבה כך הוא נכון גם לעניינו. מכוון שכך אין דרך לתפוס אותו אלא בדרך שתופסים חשבון בנק, דהיינו על ידי "הקפאתו".

ואשר למונח "שכר עבירה", נראה לי שתכלית החוק היא שלא יהיה חוטא נשכר. מטרת התפיסה היא לבקש את חילוט החפץ, עם סיום ההליך הפלילי. כשמדובר בשכר עבירה, המטרה היא עונשית כדי שלא יהיה חוטא נשכר ולכן אין מקום להבדיל בין שכר עבירה לבין טובת הנאה או רוח מן העבירה.

אין זה הגיוני לומר שאם שודד בנק נתפס כאשר שלל השוד בידיו, אפשר לתפוס את השלל, אך אם הוא זריז מספיק והפקיד את שלל השוד בבנק לפני שנתפס, הרי שאין אפשרות להוציא את בלעו מפיו מפני שהשלל הפך מחפץ לזכות.

לאור האמור נראה לי ששופט בית משפט השלום פעל במסגרת סמכותו ובדין נדחה הערר על ידי בית המשפט המחוזי וגם ערר זה נדחה.

כדי להסיר ספק עלי להדגיש כי הערר דן רק בשאלת הסמכות להקפיא חשבון בנק. לא התקיים דיון לגופו של ענין במעמד הצדדים, ועדין עומדת למבקשת הזכות לפנות לבית משפט השלום ולבקש דיון במעמד הצדדים, אם יש בפיה טענות לגופו של ענין נגד התפישה.