בש"פ 5828-23 בש"פ 5828-23

1.ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 9.7.2023, בה"ת 4339-04-23 (השופטת מ' אילני), שבה התקבלה באופן חלקי בקשת המשיב, מאיר תורג'מן, להשבת תפוסים, והוחלט על שחרור קרן ההשתלמות שלו, בסך של 181,545 ₪.

רקע עובדתי, וההליך בבית המשפט המחוזי

2.ביום 10.6.2021 הוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו כתב אישום נגד המשיב, בין היתר, בשל עבירות של קבלת שוחד. יחד עם כתב האישום הגישה העוררת "בקשה לחילוט רכוש לפי סעיף 297 לחוק העונשין", ולצידה – "בקשה למתן צו זמני ברכוש" לפי סעיף 297 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), וסעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 (להלן: פסד"פ). ביום 5.7.2021, ניתן צו חילוט זמני, בהסכמת המשיב, עד למתן החלטה אחרת.

3.בחלוף כשנתיים, ביום 3.4.2023, הגיש המשיב לבית המשפט המחוזי בקשה להשבת הרכוש התפוס. ביום 9.7.2023 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי. הבקשה – התקבלה באופן חלקי. נפסק, כי יש להשיב את קרן ההשתלמות שנתפסה, משום שאין בנמצא מקור סמכות בדין החרות המאפשר לבית המשפט להורות על חילוטה הזמני. תחילה נקבע, כי סעיף 297 לחוק העונשין, שעניינו בחילוט של קבע בתום ההליך הפלילי, ולאחר הרשעה בעבירת שוחד, אינו מקנה סמכות למתן צו חילוט זמני. עוד נאמר, כי אף אם יש הגיון בטענות העוררת, באשר לצורך להבטיח את החילוט בתום ההליך, אזי "בהינתן זכות הקניין של הנאשם ברכושו, איני סבורה שניתן לפגוע בקניינו [...] ללא סמכות מפורשת". טענת העוררת לגבי תחולת סעיף 34 לפסד"פ על קרן ההשתלמות – נדחתה גם היא. נקבע, כי "אין ספק שקרן השתלמות איננה בגדר חפץ שנעברה בו עבירה". לבקשת העוררת, ביום 11.7.2023, ניתן על-ידי בית המשפט המחוזי צו זמני, המעכב את שחרור קרן ההשתלמות, לצורך הגשת ערר.

מכאן הערר שלפנַי.

4.עם הגשת הערר, ניתן על-ידי צו זמני נוסף, המעכב את שחרור קרן ההשתלמות עד למתן החלטה אחרת, על מנת שלא לייתר את הדיון בערר. ביום 21.1.2024 הגיש המשיב בקשה לשחרור חלק מכספי קרן ההשתלמות, בשל מצוקתו הכלכלית. בהחלטה מיום 25.1.2024 הוריתי על שחרור סך של 50,000 ₪, מכספי הקרן.

עיקרי טענות הצדדים

5.תחילה טוענת העוררת, כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו, שלפיה סמכות החילוט לאחר הרשעה בעבירת שוחד המעוגנת בסעיף 297 לחוק העונשין, אינה כוללת סמכות-עזר לחילוט זמני. לדידה, סמכות חילוט לאחר הרשעה, ללא סמכות-עזר זמנית מתאימה, כמוה כ'אות מתה' בספר החוקים. זאת, בשל החשש המובנה כי הנאשם או מי מטעמו יבצעו פעולות להברחת רכוש. עוד טוענת העוררת, כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו הנוספת, שלפיה סעיף 34 לפסד"פ אינו חל בענייננו. המשיב, מנגד, סומך ידיו על החלטת בית המשפט המחוזי, על נימוקיה.

6.טרם הכרעה, קיימתי שני דיונים בערר, בניסיון להביא את הצדדים להסכמות, ממוקדות בגדרי ההליך הנוכחי, אשר תייתרנה את הצורך בקביעה עקרונית לגבי סמכותה של העוררת. הצדדים אכן היו קרובים להסכמה ביניהם, כפי שמשתקף מהחלטות קודמות שניתנו בהליך זה. דא עקא, בסופו של דבר – הניסיון לא צלח. העוררת עודנה עומדת על בקשתה להכרעה עקרונית בשאלת הסמכות. אין מנוס אפוא מלבוא בעובי הקורה, ולהכריע בדבר, לכאן או לכאן.

דיון והכרעה

7.שתי שאלות זקוקות להכרעה. הראשונה: האם הסמכות הנתונה לבית המשפט למתן צו חילוט סופי לפי סעיף 297 לחוק העונשין, לאחר הרשעה בעבירת השוחד, כוללת סמכות-עזר 'טבועה' למתן צו חילוט זמני. השנייה: האם קרן ההשתלמות היא 'חפץ שנעברה בו עבירה' או 'חפץ שניתן כשכר בעד ביצוע העבירה', כך שניתן לתפסה מכוח הוראות סעיפים 32(א) ו-34 לפסד"פ.

סעיף 297 לחוק העונשין

8.אפתח בשאלה הראשונה, האם סמכות החילוט הסופי המצויה בסעיף 297 לחוק העונשין, כוללת גם סמכות חילוט זמני. סעיף 297 לחוק העונשין, הוא הסעיף האחרון בפרק ה' לחוק, העוסק בעבירות השוחד, ובו נאמר כך: "(א) הורשע אדם על עבירה לפי סימן זה, רשאי בית המשפט, נוסף על העונש שיטיל – (1) לצוות על חילוט מה שניתן כשוחד ומה שבא במקומו". העוררת טוענת, כי נוסף על סמכות החילוט הקבוע, הרי שהסעיף האמור טומן בחובו סמכות נוספת, 'טבועה'; סמכות-עזר להורות על חילוט זמני.

9.דין הטענה – להידחות. מקור סמכות שכזה – אינו יכול לעמוד. חילוט זמני מבקש לפגוע בזכויותיו הקנייניות של מי שעומדת לו חזקת החפות. משכך, בהעדר הסמכה מפורשת, לא ניתן להורות על כך. לאחרונה אמרתי בעניין אחר: "מקור סמכות אינו עניין שבית המשפט דש בו בעקביו. לא נוכל להסתפק בהצעות מן הגורן ומן היקב ולדלג הלאה. אין קיצורי-דרך הַיְשֵר אל תוצאה, גם אם הלב חפץ באמת ובתמים לתקן ולא לעוות. סמכות היא מוּשׂכּל ראשון; בלעדיה – איִין" (בג"ץ 5658/23 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' הכנסת, פסקה 68 לחוות דעתי (1.1.2024)).

10.העוררת, מודעת כמובן לקושי ביצירת סמכות 'יש מאין', אך מבקשת להסתמך על דברים שנאמרו, כאמרת-אגב, בהחלטת בית משפט זה. ברע"פ 6709/15 דנה שירותי נמל ולוגיסטיקה בע"מ נ' משטרת ישראל (21.1.2016) (להלן: עניין דנה), נאמר כי "כאשר נתונה בידי בית המשפט הסמכות לחלט רכוש, כי אז תוקנה גם סמכות העזר לתפוס אותו רכוש ולהחזיקו עד להחלטה מה יעלה בגורלו (ראו: ב"ש (ת"א) 91455/02 פרקליטות מחוז ת"א נ' צין, בפיסקה 5 להחלטתו של השופט א' שהם (11.07.2002))". טענת העוררת היא, כי "דברים אלו נאמרו באופן כללי, כאשר באותו מקרה התפיסה נעשתה מכוח חוק איסור הלבנת הון והפסד"פ, אך כוחם יפה לענייננו". דא עקא, התחקות אחר מקור הדברים, מלמדת כי אין בהם כדי לסייע לעוררת, כי אם להיפך. גם אם נקבל כי הדברים שנאמרו בעניין דנה אכן נאמרו כאמירה כללית, הרי שהם מסתמכים על ציטוט מ'כלי שלישי' שהוּצא מהקשרו.

11.ההחלטה בעניין דנה מסתמכת על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בב"ש (ת"א) 91455/02 פרקליטות מחוז ת"א נ' צין (11.07.2002) (להלן: עניין צין). באותו עניין נאמר, כי "אין ספק כי כאשר נתונה בידי בית המשפט הסמכות לחלט רכוש, כי אז תוקנה גם סמכות העזר לתפוס אותו רכוש ולהחזיקו עד להחלטה מה יעלה בגורלו. [...] בבש"פ עובדיה התייחסה כב' השופטת שטרסברג-כהן לסוגייה זו [...]. דברי כב' השופטת שטרסברג-כהן נאמרו באורח כללי, מבלי שהדברים הנוגעים לאפשרות חילוט עתידי התבססו על הוראת חוק כלשהי" (שם, בפסקה 5). דא עקא, בניגוד לאמור באותה החלטה, הרי שבבש"פ 6686/99 עובדיה נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 464, 470 (1999) (להלן: עניין עובדיה), הדגישה השופטת שטרסברג-כהן, כי דבריה מתייחסים אך לחילוט זמני המעוגן בחוק. מיד בפתח הדברים צוין, כי הוראות החילוט שנדונו באותו עניין מתבססות כל כולן על "הוראות חוק העונשין", ועל "הוראות הפקודה", היא הפסד"פ. הדברים במקורם מלמדים, כי השופטת שטרסברג-כהן כלל לא ראתה לנכון להעניק סמכות חילוט זמנית, מקום שבו לא הוקנתה סמכות שכזו על-ידי המחוקק. אותה אמרת-אגב, שלפיה סמכות חילוט סופי יש בכוחה ליצור סמכות לחילוט זמני, ללא מקור חוקי, מתבססת אפוא על אמירה שגויה של בית המשפט המחוזי, המתבססת בתורה על ציטוט חלקי של החלטת בית משפט זה בעניין עובדיה; ציטוט שהוּצא מהקשרו. ממילא, דין טענתה זו של העוררת – להידחות.

12.העוררת מבקשת להיבנות מהאמור בע"פ 5316/22 מדינת ישראל נ' פרנקו (10.11.2022), אך בכך אין כדי לסייע. הדיון באותו עניין עסק בחילוט מכוח פקודת הסמים המסוכנים, המקנה סמכות תפיסה זמנית מפורשת. לא ניתן להקיש מהתם להכא. פסק הדין בבג"ץ 2959/17 אלשואמרה נ' מדינת ישראל (20.11.2017), גם הוא אינו רלבנטי לענייננו. אותו פסק דין עניינו בהחרמת כספים מכוח תקנות ההגנה (שעת-חירום), 1945; לא בחילוט במסגרת הדין הפלילי. הגיונן הפנימי של תקנות ההגנה – שונה בתכלית; כך גם האיזונים הנערכים במסגרתן. לא ניתן להסיק מתקנות ההגנה לגבי חילוט פלילי. נוכח האמור עד כה, הרי שסעיף 297 לחוק העונשין, אינו יכול לשמש כמקור סמכות לחילוט זמני.

סעיף 34 לפסד"פ

13.מקור סמכות נוסף בפיה של העותרת, הוא סעיף 34 לפסד"פ, המשכו של סעיף 32(א) לפסד"פ. סעיפים אלו הם חלק מהפרק הרביעי לפסד"פ, המכיל בתוכו הוראות שונות בדבר תפיסת חפצים וחילוטם, לאורך כל ימי חייו של ההליך הפלילי. סעיף 32(א) משמש כ'שער הכניסה' לפרק הרביעי לפסד"פ. הסעיף מתווה את טיב הקשר הדרוש בין החפץ לעבירה. הגדרותיו רלבנטיות הן לחילוט הזמני, הן לחילוט הסופי. בסעיף מפורטות חמש חלופות שונות, המקנות סמכות לשוטר לתפוס חפץ, ללא צורך בצו חיפוש: "אם יש לו יסוד סביר להניח כי באותו חפץ נעברה, או עומדים לעבור, עבירה, או שהוא עשוי לשמש ראיה בהליך משפטי בשל עבירה או שניתן כשכר בעד ביצוע עבירה או כאמצעי לביצועה".

14.הפסיקה עמדה על כך ש"מלשונה של הוראה זו עולה כי קיימות חמש חלופות העשויות, כל אחת, לשמש מקור סמכות לתפיסת חפץ, וזאת כאשר קיים יסוד סביר להניח אחד מאלה: (א) באותו חפץ נעברה עבירה; (ב) עומדים לעבור עבירה; (ג) החפץ עשוי לשמש ראיה בהליך משפטי בשל עבירה; (ד) החפץ ניתן כשכר בעד ביצוע עבירה; או (ה) ניתן כאמצעי לביצועה. כל אחת מן החלופות האמורות עשויה לשמש מקור נפרד לתפיסת חפץ, וכל אחת משקפת תכלית המיוחדת לה, אשר לשם השגתה נעשה שימוש בסמכות" (בש"פ 342/06 לרגו עבודות עפר בע"מ נ' מדינת ישראל (12.3.2006)). עוד נפסק, כי התכליות העיקריות בבסיס עילות התפיסה הן: "תכלית מניעתית לגבי החפץ העשוי לשמש לביצוע עבירה שטרם נעברה; תכלית ראייתית – החפץ עשוי לשמש ראייה בהליך משפטי; תכלית של חילוט – אם בחפץ נעשה שימוש לצורך עבירה, או שניתן כשכר בעד ביצוע עבירה או כאמצעי לביצועה" (רע"פ 4526/18 אלוביץ נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (25.10.2015); ע"פ 3390/19 אביטן נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (21.11.2019)).

15.בנדון דידן, רלוונטי סעיף 34 לפסד"פ, הקובע כך: "על פי בקשת שוטר שהוסמך לכך [...] או על פי בקשת אדם התובע זכות בחפץ, רשאי בית משפט שלום לצוות כי החפץ יימסר לתובע הזכות או לאדם פלוני, או שינהגו בו אחרת כפי שיורה בית המשפט – הכל בתנאים שייקבעו בצו". סעיף זה מעגן את סמכותו של בית המשפט ליתן צו חילוט זמני; כמבוקש בענייננו. העוררת מבקשת להסתמך על הסעיפים האמורים, וטוענת כי יש לראותם כמקור סמכות לחילוט זמני של קרן ההשתלמות, שכן לדבריה הקרן היא 'חפץ שנעברה בו עבירה', או לחלופין ניתן לראותה כ'חפץ שניתן כשכר בעד ביצוע העבירה'.

16.כדי לפשט את הדיון, אדון תחילה, באופן כללי, בעניינם של כספים שניתנו כשוחד. משם, אעבור לדיון פרטני בעניינה של קרן ההשתלמות הנדונה. נפתח בהגדרת המונח 'חפץ': סעיף 1 לפקודה מגדיר 'חפץ' – "לרבות תעודה, מסמך, חומר מחשב או בעל חיים". בפסיקה התפרש המונח 'חפץ' ככזה הכולל גם יתרת זכות בחשבון בנק (בש"פ 5015/99 התאחדות משפטנים בלתי תלויים נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(1) 657 (1999); להלן: עניין התאחדות משפטנים). ממילא, אין כל קושי לראות קרן השתלמות, או מכשירים פיננסיים אחרים, כ'חפץ'.

17.מכאן, להגדרת 'נעברה בו עבירה'. הפעולה הנעשית בגדרה של עבירת השוחד, בה מואשם המשיב, היא "עובד ציבור הלוקח שוחד" (סעיף 290 לחוק העונשין); דהיינו, עבירה זו נעשית באמצעות לקיחת שוחד, על-ידי עובד ציבור. עוד נקבע כי "אין נפקא מינה בשוחד – אם היה כסף, שווה כסף, שירות או טובת הנאה אחרת" (סעיף 293(1) לחוק העונשין). ה'חפץ' הרלוונטי, בו נעברה העבירה, הוא השוחד עצמו. שוחד עשוי להיות שטרות כסף שהועברו בעין, כמו גם סכום כסף שהופקד על-ידי נותן השוחד במכשירים פיננסיים כאלה ואחרים, לטובתו של מקבל השוחד. כלומר, כעניין עקרוני, כסף, שווה כסף, או כל מכשיר פיננסי אחר, עשויים להיחשב כ'חפץ שנעברה בו עבירה' לעניין עבירת השוחד.

18.הגדרה של כספי השוחד כ'חפץ שניתן כשכר בעד ביצוע העבירה', היא מורכבת יותר. זאת, בשים לב למחלוקת בפסיקה באשר למעמדו של 'שלל העבירה', כמו גם טובות הנאה אחרות שאותן הפיק העבריין כתוצאה מביצוע העבירה (ראו: ע"פ 545/99 סבג נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(1) 507, 512, (1999); ומנגד: עניין התאחדות משפטנים, בעמ' 663). ברם, משהגעתי לכלל מסקנה כי ניתן לראות את כספי השוחד כ'חפץ שנעברה בו עבירה', שוב איני נדרש להכריע לגבי הגדרתם כ'חפץ שניתן כשכר בעד ביצוע העבירה'. אניח אפוא, לצורך הדיון, כי כטענת העוררת, לפחות אחת מהעילות המנויות בסעיף 32(א) לפסד"פ מתקיימת, בכל הקשור לכספי השוחד עצמם. אולם, בכך אין כדי להוביל למסקנה כי ניתן לחלט את קרן ההשתלמות. כדי לחלט את קרן ההשתלמות בחילוט זמני, על העוררת מוטל הנטל להוכיח כי קיימת זיקה בין קרן ההשתלמות הספציפית שנתפסה, לבין עבירת השוחד שבביצועה מואשם המשיב. אומר כבר עתה, כי נטל זה – לא הורם. אדרבה, הוכח כי לקרן ההשתלמות אין זיקה לשוחד שהתקבל.

19.בפסיקה נקבע, כי נטל ההוכחה לקיום התנאים המאפשרים חילוט לפי הפסד"פ, מוטל על העוררת. לצד זאת נפסק, כי בחילוט כספים, הוכחת הזיקה תֵעשה בשים לב למאפייניו הייחודיים של כסף, וכי אין חובה "'לצבוע' את הכסף באופן קונקרטי ולהוכיח כי כל שטר ושטר שנתפס [...] קשור במישרין לאחת העבירות הספציפיות [...]. כידוע, 'לכסף אין ריח' ודרכי ההוכחה באשר למקורותיו אמורות להתחשב בכך" (ע"א 6885/16 כהן נ' מדינת ישראל, פסקה 67 (5.2.2018) (להלן: עניין כהן)). נוכח האמור, טוענת העוררת, כי בשל מאפיינים יחודיים אלו, כל עבירה שנעברה ב'כסף', מקימה סמכות לחילוט 'כסף' כלשהו. לשיטתה, די בשקילות בין השווי הכלכלי הגלום בעבירה, לשוויו של החפץ שאותו מבוקש לחלט. דא עקא, לטענה זו אין כל סימוכין; לא בחוק החרות, גם לא בפסיקה. אדרבה, נקבע באופן מפורש כי על העוררת להוכיח את הזיקה בין הכספים שאותם היא מבקשת לחלט, לבין מעשה העבירה.

20.עיון בפסיקה מלמד, כי העוררת ניסתה כבר בעבר, פעם ופעמיים, להציג קו טיעון מעין זה, אך נדחתה שוב ושוב על-ידי בית משפט זה. כך למשל, פסק הדין בבש"פ 333/21 ג'אבר נ' מדינת ישראל (18.4.2021) עסק בשאלת חילוטם של כספים שנמצאו בביתו של חשוד. בדומה לענייננו, העוררת ביקשה לפרש את עילות התפיסה שבסעיף 32(א) לפסד"פ באופן מרחיב, כך שתוקנה לה סמכות לתפיסת הכספים. טענת העוררת – נדחתה. נקבע, כי הפרשנות המוצעת על-ידי העוררת: "מטשטשת את ההבחנה בין תפיסה [...] לפי סעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי לבין תפיסה 'בשווי' שאפשרית רק לפי חוק איסור הלבנת הון [...]. פרשנות זו מעוררת קושי במובן זה שאינה נחזית כתואמת את הנחת המחוקק בעת שתיקן את חוק איסור הלבנת הון" (שם, פסקאות 41-39).

21.כך אירע עוד קודם לכן, בפסק הדין בע"פ 6145/15 פישר נ' מדינת ישראל, (25.10.2015), שם נאמרו דברים ברורים וחד-משמעיים: "בקשת [המדינה] למתן צו חילוט זמני ברכוש [הנאשם] בהסתמך על סעיף 34 לפסד"פ לא הובהרה די צורכה. על פניו נראה, כי [המדינה] הניחה כי מדובר במסלול חילוט זמני הדומה למסלול הזמני המותווה בחוק איסור הלבנת הון בצירוף ההוראות שבפקודת הסמים, ולא כך הוא. אסביר. סעיף 34 לפסד"פ מתיר לבית משפט השלום ליתן צו בנוגע ל'חפץ תפוס', ונכון אני להניח כי צו כאמור יכול לכלול גם הוראות חילוט זמניות בחפץ שנתפס כדין. מכאן, שאם אמנם נתפס חפץ בהתאם לעילות המנויות בסעיף 32 לפסד"פ, בית המשפט יהיה רשאי על יסוד בקשה מתאימה להורות על חילוטו הזמני של החפץ. ואולם, במקרה דנא דילגה [המדינה] על שלבים חיוניים, וכלל לא פירטה בבקשתה מהם החפצים שנתפסו בעין שלגביהם מתבקש בית המשפט לתת צו זמני, והאם הם נתפסו כדין ובהתאם לעילות המנויות בסעיף 32 לפסד"פ. ראוי להבהיר, כי בעוד שסעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון מאפשר לחלט רכוש בשווי הרכוש שנעברה בו העבירה, הרי שסעיף 32 לפסד"פ – ובעקבותיו סעיף 34 לאותה פקודה – מתיר לתפוס חפצים הקשורים בביצוע העבירה. לא נטען בבקשת המדינה, ועל-כן עולה התמיהה בעניין זה, כי הרכוש הנזכר ברשימה המצורפת לבקשה (נכסי נדל"ן, כלי שיט, כלי רכב) הוא-הוא הרכוש בו גופו נעברו העבירות שנתפס על-פי הוראת סעיף 32 לפסד"פ. גם הכספים המצויים בחשבונות הבנק של [הנאשם] ובכספתו אינם בהכרח ה'חפץ' בו נעברה העבירה, גם אם הם משקפים את שוויו" (שם, בפסקה 26; ההדגשות הוּספו – נ' ס'). נוכח אותם דברים מפורשים, שחזרו ונשנו, אין מקום לחזור על אותו קו טיעון כושל.

22.כאמור, נטל ההוכחה הראשוני, באשר לזיקה בין ה'חפץ' לבין העבירה – מוטל על העוררת. דיון באשר לרף ההוכחה הנדרש, הן לגבי חילוט זמני, הן לגבי חילוט של קבע, נערך, בין היתר, בבש"פ 8353/09 מגאלניק נ' מדינת ישראל, פסקאות 17-11 (26.11.2009), ובעניין כהן (פסקה 67). יתכן וישנו מתח מסוים בין שתי החלטות אלו, באשר לרף הנדרש מן המשיב כדי לסתור את נטל ההוכחה, ככל שזה הורם על-ידי המדינה. מכל מקום, איני רואה צורך להידרש לכך במסגרת החלטה זו. בהעדר כל זיקה בין קרן ההשתלמות לבין העבירה, לא עמדה העוררת ברף ההוכחה הראשוני הנדרש; הרחק מכך. קרן ההשתלמות שנתפסה היא מכשיר פיננסי 'סטרילי', אליה הופרשו הפקדות המעסיק, וניכויים משכרו של המשיב. שכר שניתן בגין עבודתו החוקית והכשרה. בשום שלב לא נטען לפנַי, כי השוחד שקיבל המשיב הופקד לקרן ההשתלמות במישרין. כך גם לא נטען כי חל 'ערבוב' כלשהו בין כספי קרן ההשתלמות לבין השוחד שניתן. קרן ההשתלמות היתה "סֹגֶרֶת וּמְסֻגֶּרֶת [...] אֵין יוֹצֵא וְאֵין בָּא" (יהושע ו, א). לבד מאותם כספים שהופקדו על-ידי המעסיק, לא הופקד לתוכה מאומה. קרן ההשתלמות עומדת אפוא ב'חזקת כשרות', ואין מקום להורות על חילוטה מכוח הפסד"פ.

23.כמוצא אחרון, מבקשת העוררת להשליך יהבה על הצעת חוק סדר הדין הפלילי (חילוט תקבולי עבירה), התשע"ח-2018, שבה הוצע להקנות סמכות למתן צו חילוט סופי, וכן צו חילוט זמני, ביחס לרכוש בשווי תקבולי עבירה (ראו סעיפים 2 ו-21 להצעת החוק, בהתאמה), ובכך לבטל את ההבחנה בין תפיסת רכוש ב'שווי' מכוח חוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000, לבין תפיסת חפצים הקשורים בעבירה מכוח הפסד"פ.

24.כבודה של הצעת החוק במקומה מונח, אך גם בה אין כדי להועיל. הצעת חוק זו עשויה, לכל היותר, לשקף את הדין הרצוי בעיניה של העוררת; אולי אכן כך הוא. אך כידוע, חובתו של בית משפט זה ליישם את הדין המצוי, לא את זה הרצוי. גם אם צודקת העוררת כי נכון היה לאפשר תפיסה ב'שווי', לא עלינו תלונתה כי אם על המחוקק. לא נותר לי אלא להפנות לדברים שנאמרו בעבר על-ידי בית משפט זה: "מן הפסיקה המתגבשת בעניני חילוט הולכת ומתחוורת המסקנה כי כבר עתה קיים קושי ממשי בביסוסה של גישה קוהרנטית, המקיפה את מקרי החילוט השונים ומציידת עושי-משפט בכלים ברורים לטיפול בהם. כוחה של הפסיקה בענין זה הוא מוגבל. עיקר המלאכה מונח לפתחם של משרד המשפטים ושל המחוקק, וככל שאלה יקדימו ויתנו דעתם לדבר, כן ייטב" (ע"פ 1428/08 חורש נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (25.3.2009)).

25.סוף דבר: מסקנתי היא, כי אותה סמכות למתן צו חילוט סופי לאחר הרשעה בעבירת שוחד, המעוגנת בסעיף 297 לחוק העונשין, אין בכוחה להקנות סמכות למתן צו חילוט זמני; וכי בהעדר זיקה בין קרן ההשתלמות לבין העבירה שנעברה, לא תקום עילת תפיסה מכוח הפסד"פ.

26.אשר על כן, משאין בנמצא מקור סמכות, הערר – נדחה. הצו הזמני שניתן – מבוטל. יתרת הכספים בקרן ההשתלמות – תשוחרר לאלתר.