בג"ץ 5016/13 פלוני נ. בית הדין הרבני הגדול

השופט ע' פוגלמן :

עתירה המכוונת לפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול אשר דחה ערעור על החלטת בית הדין האזורי בירושלים, שמצידה האריכה למשיבה מועד שנקבע בפסק דין מכוח סמכות טבועה.

1.

אלה העובדות הצריכות לעניין: בדיון מיום 14.11.2012, ערך בית הדין הרבני האזורי בירושלים התמחרות בין העותר לבין המשיבה 3 (להלן: המשיבה ) ביחס לדירה. המשיבה זכתה בהתמחרות לאחר שהציעה לשלם לעותר סך של 975,000 ש"ח בגין חלקו בדירה. בפסק דין מאותו יום, קבע בית הדין האזורי כי על המשיבה לשלם לעותר את הסכום האמור תוך חודשיים באמצעות העברה לחשבון הבנק, ואם לא תעשה כן העותר יהיה זכאי לרכוש את חלקה בדירה בתמורה ל-750,000 ש"ח. ביום 15.1.2013 פנה העותר לבית הדין האזורי בטענה שפרק הזמן שהוקצב למשיבה חלף בלא שתמורת הדירה שולמה לו, וביקש מבית הדין להורות שחלקה של המשיבה בדירה יימכר לו במחיר האמור. בו ביום פנה בא-כוח המשיבה לבית הדין וטען כי אין ביכולתה של מרשתו לרכוש את הדירה, ביקש מבית הדין לקיים דיון דחוף בעניין ולחלופין לאפשר לה לרכוש את הדירה במחיר של 750,000 ש"ח. בא-כוח העותר התנגד לבקשה. ביום 30.1.2013 הודיע בא-כוח המשיבה לבית הדין האזורי כי מרשתו הצליחה לגייס את הכסף וביקש לאשר את העברתו לבא-כוח העותר בכפוף להעברת ייפוי כוח. ביום 10.2.2013 נעתר בית הדין האזורי (בדן יחיד) לבקשת המשיבה ואישר את העברת הכסף, בכפוף להעברת ייפוי כוח ופרטי חשבון בנק של העותר תוך עשרה ימים מהחלטתו. העותר, מצידו, הגיש לבית הדין האזורי בקשה להורות על קיום פסק הדין בטענה שהוא עומד על זכותו לרכוש את הדירה במחיר שנקבע בפסק הדין; הוא ביקש מבית הדין לבטל את החלטתו מיום 10.2.2013 ולהורות כי הוא זכאי לרכוש את הדירה כאמור. ביום 6.3.2013 קיים בין הדין האזורי דיון במעמד הצדדים, שבסופו החליט לדחות את בקשת העותר. נקבע כי המשיבה המציאה לבית הדין שיק בנקאי על סכום ההתמחרות באיחור של שבועיים בלבד; וכי היא טענה שהשיק היה מוכן יומיים לאחר התאריך שנקבע בפסק הדין, אך העותר סירב לקבלו וליתן תמורתו ייפוי כוח. על כן החליט בית הדין האזורי כי המשיבה זכאית למסור לעותר באופן מיידי את השיק ועליו לתת לה את ייפוי הכוח, וזאת בנימוק ש"זמן ביה"ד הוא שלושים יום, וביה"ד אישר את ההתמחרות".

2.

העותר ערער על החלטת בית הדין האזורי. לאחר דיון במעמד הצדדים, דחה בית הדין הרבני הגדול את הערעור בנימוק שהחלטות בית הדין האזורי ניתנו מתוך שיקול דעת, לא נפלה בהן טעות ואין מקום להתערב בהן. הוטעם כי איחור של שבועיים אינו עילה מספקת עד כדי ביטול זכויות המשיבה לרכוש את חלקו של העותר, ובפרט כאשר היא באה בטענה של ממש, שעבור העברת הכסף היא הייתה צריכה לקבל מהעותר ייפוי כוח להעברת חלקו בדירה על שמה, וזה לא ניתן לה. בקשה לעיון חוזר בפסק הדין נדחתה.

3.

העתירה שלפנינו מכוונת לפסק דינו של בית דין הרבני הגדול. העותר נסמך על ההלכה שנקבעה בבג"ץ 8638/03 אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול , פ"ד סא(1) 259 (2006) (להלן: עניין אמיר ) וטוען כי בית הדין האזורי לא היה מוסמך להאריך למשיבה את המועד לתשלום התמורה.

4.

לאחר העיון בעתירה, באנו למסקנה שדינה להידחות בהיעדר עילה להתערבות. כידוע, הביקורת השיפוטית שמפעיל בית משפט זה על החלטות של בתי הדין הדתיים תחומה למקרים קיצוניים של חריגה מסמכות, של פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, של סטייה מהוראות חוק המכוונות לבית דין דתי, או כאשר נדרש סעד מן הצדק כשהעניין אינו בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר (עניין אמיר , בעמ' 278). לא שוכנענו שהמקרה דנן בא בגדר אמת-מידה זו. בעניין אמיר הוכרה סמכותו הנלווית של בית הדין הרבני לשוב ולדון, בנסיבות המתאימות, בעניין שהכריע בו בעבר. סמכות זו מתבטאת, בין היתר, בכוח לשנות פסק דין שנתן בהתקיים שינוי נסיבות שאירע לאחריו, ההופך את המשך קיומו כמות שהוא לבלתי-צודק (עניין אמיר , בעמ' 284). בית הדין האזורי ובית הדין הגדול מצאו כי בנסיבות העניין היה מקום להאריך למשיבה את המועד לתשלום התמורה. לא מצאנו כי אופן השימוש בסמכות עולה כדי פגם היורד לשורש העניין ומצדיק התערבותו של בית משפט זה לפי אמת-המידה הנוהגת. אכן, כפי שמציין העותר, בית משפט זה לא הכיר בסמכותה הטבועה של ערכאה שיפוטית לחזור ולהפעיל את סמכותה המקורית כדי לפרש פסק דין שנתנה (עניין אמיר , בעמ' 285). ברם, בענייננו אין מדובר בפרשנות של פסק דין מכוח סמכות טבועה, אלא בסמכות טבועה להאריך מועד שנקבע בפסק דין. להשלמת התמונה יצוין כי סמכות טבועה מעין זו הוכרה גם בבתי המשפט האזרחיים (ראו והשוו: רע"א 1233/91 ג'רבי נ' בן דויד , פ"ד מח(1) 661, 668 (1991); רע"א 7476/06 גרמיזא נ' עדס (14.1.2007)).

סיכומו של דבר, העתירה נדחית בהיעדר עילה להתערבותנו. אין צו להוצאות.