רע"א 7476/06 אברהם גרמיזא נ. ליאורה עדס

ביום 3.5.00 פתח המבקש כנגד המשיבה בהליך למימוש שטר משכנתא בלשכת ההוצאה לפועל בתל-אביב-יפו. המשיבה הגישה שתי טענות פרעתי אשר נדחו על-ידי ראש ההוצאה לפועל בימים 6.12.00 ו- 29.11.02. על ההחלטה מיום 29.11.02 הגישה המשיבה ערעור לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט ד' בר-אופיר) דחה את הערעור, אך קבע, כי המשיבה יכולה לפנות לראש ההוצאה לפועל בבקשה לקביעת הריבית וכן להגיש חוות דעת חשבונאית מטעמה. המשיבה הגישה חוות דעת לראש ההוצאה לפועל אך ביום 9.6.03 נדחתה בקשתה לעדכון החוב על-סמך חוות הדעת.

המשיבה הגישה המרצת פתיחה לבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו. בית-המשפט (כבוד השופט ק' ורדי) דחה את התובענה על הסף וקבע, כי טענותיה של המשיבה, לגבי שיעור הריבית, מקומן בהוצאה לפועל והמשיבה מושתקת מלהעלותן בשנית בפני בית-המשפט.

על פסק-דינו של בית-משפט שלום הגישה המשיבה ערעור לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

במסגרת הערעור הגיעו הצדדים להסכם אשר אושר על-ידי בית-המשפט (כבוד השופטים ע' פוגלמן, ר' רונן וא' שילה). לפי ההסכם, החוב יועמד על סכום של 330,000 דולרים והמשיבה רשאית להגיש לראש ההוצאה לפועל בקשה בטענת פרעתי אשר תכלול את כל הסכומים ששולמו על-ידה למבקש מאז שנת 1997 (להלן: הבקשה). במידה וייקבע, כי המשיבה שילמה סכום השווה ל-330,000 דולרים יראו בכך משום פרעון מלא של החוב. במידה וייקבע, כי המשיבה שילמה סכום שאינו עולה עד כדי 330,000 דולרים, המבקש יהיה רשאי לגבות את היתרה תוך 90 יום. עוד נקבע, כי למשיבה תינתן שהות של 120 יום להגיש את הבקשה, דהיינו, עד ליום 31.5.06.

ביום 24.5.06, כשבוע לפני תום המועד שנקבע, הגישה המשיבה בקשה להארכת מועד וביום 16.7.06 החליט בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד סגנית-הנשיא ה' גרסטל) לקבל את הבקשה ולהאריך את המועד שנקבע עד ליום 1.8.06.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, במסגרתה טוען המבקש, כי טעה בית-המשפט המחוזי בכך שהאריך את המועד להגשת הבקשה היות והמועד נקבע בפסק-דין שאישר פשרה בין הצדדים. לטענתו, ההארכה פגעה בסופיות ההליכים ובהסתמכותו על-כך שהמועד האמור בהסדר מחייב. כמו כן, טוען בא-כוח המבקש, כי המשיבה לא הציגה מסמך חדש בבקשה שהגישה להוצאה לפועל וכי מקרה זה אינו מצדיק את הארכת המועד על-ידי בית-המשפט היות והמשיבה לא התעכבה בשל נסיבות שאינן בשליטתה.

מנגד, טוענת המשיבה, כי בתצהיר שצירפה לבקשה להארכת מועד מפורטים ההליכים שננקטו על-ידה לצורך השגת המסמכים הדרושים להגשת הבקשה בטענת "פרעתי" להוצאה לפועל. לטענתה, מדובר במסמכים ישנים, מחשבונות בנק שונים, אשר היה קושי באיתורם. כן טוענת המשיבה, כי בסמוך למועד פסק-הדין שאישר את ההסכם בין הצדדים פנתה לבנק אך התברר, כי הפקידה אשר מטפלת בנושא נמצאת בחופשה ומשחזרה, היא טיפלה בעניין רק בשעות הפנאי ולכן הגיעו המסמכים הראשונים לידי המשיבה רק כחודשיים לאחר מתן פסק-הדין. בנסיבות אלו, טוענת המשיבה, כי בצדק הפעיל בית-המשפט המחוזי את סמכותו הטבועה להאריך מועדים שנקבעו בהסכם בין הצדדים היות ומדובר בנסיבות אשר אינן בשליטתה וכן כי תיק ההוצאה לפועל עומד כיום על סך של כשני מיליון ש"ח, בעוד שלפי טענת ה"פרעתי" שהגישה היא חייבת לכל היותר 20,000 דולר למבקש.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

לבית-המשפט סמכות להורות על הארכת מועד שנקבע בהסכם בין הצדדים, וזאת כחלק מסמכותו הטבועה לעשיית משפט צדק:

"הלכה היא כי לבית-המשפט סמכות טבועה להאריך מועדים, אף כשמדובר במועדים שנקבעו בהסכם בין בעלי-הדין אשר קיבל תוקף של פסק-דין. סמכות זו נועדה ל"עשיית צדק", כלומר: במקרים יוצאי-דופן מאפשרת היא לבית-המשפט לסטות מהכללים, אשר עשויים לעתים להביא לתוצאות שקשה להשלים עמן" (רע"א 3143/04 וילאר נכסים נ' קרמטל , פ"ד נ"ח(6) 789).

בעבר, בטרם הפעילו סמכות זו, על בית-המשפט היה לבדוק האם מתקיימים שני התנאים המצטברים הבאים: ראשית, האם הנסיבות אשר מנעו מהחייב לעמוד במועד שנקבע הן נסיבות אשר אינן בשליטתו; ושנית, האם ייגרם לחייב אי-צדק במידה ובית-המשפט לא יקבל את בקשתו להאריך את המועד שנקבע בפסק-הדין (ראו למשל ע"א 230/87 שקולניק נ' זכאי , פ"ד מו(3) 279). כיום, בית-המשפט רשאי להאריך מועד אף אם התנאי הראשון אינו מתקיים:

"אמור מעתה, שהסמכות הטבועה להעניק ארכת חסד נתונה לבית-המשפט, באורח חריג לכלל הרגיל, גם אם התנאי של אונס נסיבות איננו מתקיים כל צורכו, ובלבד שהענקת הסעד דרושה ל"מניעת תוצאות קשות שחוש הצדק אינו יכול להשלים עמן"" (רע"א 1233/91 ג'רבי נ' בן-דוד , פ"ד מה(5) 661, 668).

בעניינו, המשיבה טענה, כי נתקלה בקשיים לאיסוף החומר שהיה דרוש לה על-מנת לעמוד במועד אשר נקבע בהסכם בין הצדדים וכי קשיים אלו נובעים מנסיבות אשר אינן בשליטתה. מנגד, המבקש, בתגובתו מיום 7.1.07, הציג את המסמכים שצירפה המשיבה לבקשה שהגישה לבסוף לראש ההוצאה לפועל וטען, כי מדובר במסמכים ישנים אשר היו ברשותה בטרם הוגשה בקשתה להארכת המועד שנקבע בהסכם בין הצדדים. הגעתי למסקנה, כי במקרה זה אין צורך להכריע בשאלה האם המשיבה היתה זקוקה לתוספת הזמן להגשת בקשתה בשל נסיבות אשר אינן תלויות בה וזאת בשל קיומו של התנאי השני. היות ולטענת המשיבה יש בידה להוכיח, כי שילמה חלק ניכר מחובה למבקש, אשר עומד כעת על סכום של כשני מיליון שקלים, הארכת המועד שניתנה לה דרושה על-מנת למנוע תוצאות קשות וחוסר צדק. בנסיבות אלו, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי.

אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית.