בג"ץ 5028/06 עאקלה אחמד עלי מנאצרה נ. המפקד הצבאי-אזור יהודה ושומרון

השופטת א' פרוקצ'יה:

1.

עניינה של עתירה זו בבקשה למתן צו על תנאי שיורה למשיב 1, המפקד הצבאי – אזור יהודה ושומרון, להנפיק לעותר 2 (להלן – העותר) אישור כניסה לאזור יהודה ושומרון, ושיורה לשר הפנים, הוא המשיב 2, לאפשר את כניסת העותר לישראל. כן מתבקש בית המשפט להורות למשיב 2 לנמק מדוע סורבה כניסתו של העותר לישראל ולאזור יהודה ושומרון (להלן – האזור).

2.

העותר הינו אזרח ארצות הברית, הנשוי לתושבת הכפר דיר דיוואן שבנפת רמאללה, היא העותרת 1. העותר אינו מחזיק בתעודת זהות ישראלית או פלשתינית.

באפריל 2006 סורבה פעמיים כניסתו של העותר לישראל ולאזור, דרך גשר אלנבי. ביום 18.5.06 פנה העותר בכתב למשיב 1 בבקשה להנפיק לו אישור כניסה לאזור, לשם ביקור משפחתו בכפר דיר דיוואן. כן פנה העותר באותו יום למשיב 2 בבקשה לאשר את כניסתו לישראל, לצורך אותו ביקור.

3.

העותר טוען כי לפי מדיניות היועץ המשפטי - אזור יהודה ושומרון, מתן אישורו של המשיב 1, לעריכת ביקורים באזור, כפוף לקבלת אישורו של המשיב 2 לכניסה לארץ. את טענתו זו מבסס העותר על מכתב שנשלח מטעם לשכת היועץ המשפטי באזור, בנוגע לבקשתה של פונה אחרת.

4.

המשיבים טוענים כי דין העתירה להידחות על הסף. לטענתם, לפי סעיף 28 להסכם הביניים בין ישראל לרשות הפלשתינית - תוספת ראשונה לנספח האזרחי (להלן – הסכם הביניים), הסמכות להנפיק רישיונות ביקור באזור הינה של הרשות הפלשתינית, בכפוף לאישור הצד הישראלי. לדבריהם, לשם הנפקת אישור ביקור כזה, נדרשים העותרים לפנות תחילה לרשות הפלשתינית ורק אם הרשות הפלשתינית

תמצא

לנכון לאשר את בקשתם ולהעבירה לאישור ישראל, היא תבחן על ידי המשיבים. משלא הועברה אל משיב 1 כל בקשה מטעם הרשות הפלשתינית להענקת רישיון ביקור לעותר, ממילא, אין עילה להגשת עתירה כנגד המשיבים, כך על פי הטענה.

לאחר הגשת עתירה זו, העביר העותר מסמך אל המשיבים שיש בו, לכאורה, אישור של קצין ברשות הפלשתינית לכניסת העותר לאזור. המשיבים טוענים כי אין מדובר במסמך רשמי של הרשות הפלשתינית, הוא אינו נושא כל חותמת רשמית של הרשות ועל פי רישומי לשכת היועץ המשפטי של אזור יהודה ושומרון, לא הועברה כל בקשה מטעם הרשות הפלשתינית

לצד הישראלי בעניינו של העותר.

מוסיפים המשיבים וטוענים כי, שלא כטענת העותר, אישורו המוקדם של המשיב 1, לעניין בקורים באיזור אינו כפוף לאישורו של המשיב 2 לענין כניסה לישראל. לטענתם, המכתב עליו מבסס העותר את טענתו זו עוסק בנסיבותיה הפרטניות של פונה אחרת, והוא אינו משקף את המדיניות הכללית הנקוטה באיזור.

5.

דין העתירה להידחות על הסף. בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע כי בהתאם להסכם הביניים, כל עוד לא העבירה הרשות הפלשתינית בקשה להתיר ביקור באיזור לאישורה של מדינת ישראל, אין האחרונה בת-דברו של המבקש, וכל טרוניה בעניין זה יש להפנות לרשות הפלשתינית (ראו למשל: בג"ץ 5898/06 קאהר מחמוד חסן אברהים נ' מדינת ישראל , תק-על 2006(3), 3301. בג"ץ 7384/06 זהיה פדל אלהינדי ואח' נ' המפקד הצבאי - אזור יהודה ושומרון , תק-על 2006(4), 838. בג"ץ 10176/05 יאסין סלימאן רג'בי ואח' נ' שר הפנים ואח', תק-על 2006(1), 3299. בג"ץ 7607/05 ג'מאל מוסטפא יוסף עבדאללה (חוסין) נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית , תק-על 2005(4), 2859. בג"ץ

8078/01 סהיל עזמי עבדאללה נ' מדינת ישראל , תק-על 2001(3), 375).

המסמך עליו מבקשים העותרים להסתמך אינו מקיים את התנאי האמור, ואינו מהווה עילה להתערבות בית משפט זה. לאור האמור, לא קמה עילה כנגד משיב 1.

לאור העובדה כי הכניסה לישראל מתבקשת הלכה למעשה לצורך מעבר לאיזור בלבד, על העותרים לפנות תחילה לרשות הפלשתינית בבקשה לרשיון מעבר לאיזור, ומטעם זה אין עילה עצמאית כנגד משיב 2 ודין העתירה כנגדו להידחות על הסף.

בנסיבות אלה, דין העתירה כנגד משיב 1 להידחות מאחר שהרשות הפלשתינית לא העבירה בקשה לרשיון ביקור לצד הישראלי. דין העתירה להידחות על הסף גם כנגד משיב 2 בהעדר כל עילה כנגדו.