בג"ץ 5898/06 קאהר מחמוד חסן אברהים נ. מדינת ישראל

1.זוהי עתירה למתן צווים על-תנאי שיורו למשיבה לנמק מדוע אינה מבטלת את צו הגירוש שהוצא נגד העותר ומדוע אינה דנה בבקשת העותר לאיחוד משפחות ומאשרת אותה. כן ביקש העותר צו ביניים אשר יאסור על גירושו מן הארץ עד למתן החלטה אחרת.

2.העותר, אזרח ירדני ונושא דרכון ירדני, נכנס לאזור ביום 30.5.1997, לאחר שקיבל אשרת ביקור לאזור. שהייתו באזור הוארכה על-ידי הרשות הפלסטינית עד ליום 19.12.1997. ביום 5.8.1998 התחתן העותר עם רעייתו, תושבת האזור, ומאז נישואיו התגורר עמה בכפר שוקבא שבאזור ונולדו להם שני ילדים. על-פי הנטען בעתירה, ביום 26.1.1999 הגישה רעיית העותר לגורמים הפלסטיניים בקשה לאיחוד משפחות עם העותר (העותר צירף לבקשתו העתק מסמך, הכתוב בשפה הערבית ונושא את התאריך האמור, שלטענתו מהווה אישור על הגשת בקשתו לגורמים הפלסטיניים). עוד נטען בעתירה, כי הבקשה הועברה לטיפול הגורמים הישראליים בבית-אל.

ביום 11.7.2006 נעצר העותר בישראל, ומשהוכח כי שהייתו בישראל הנה שלא כדין, הוצאו נגדו צו הרחקה מן הארץ והוחלט להשאירו במשמורת עד להרחקתו. ביום 12.7.2006 נדון עניינו של העותר בפני בית-דין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין, אשר דחה בקשת העותר להשתחרר לרשות הפלסטינית ואישר את צו המשמורת. בעקבות זאת, הגיש העותר (ביום 13.7.2006) את העתירה שלפניי.

3.בתגובתה לעתירה טוענת המשיבה כי דין העתירה להידחות. זאת, בין היתר, בשל השיהוי הרב בהגשתה, אי-מיצוי הליכים מצד העותר וכן נוכח מדיניות המשיבה בעניין בקשות לאיחוד משפחות בשטחי האזור, מדיניות אשר נבחנה ואושרה על-ידי בית-משפט זה. עוד טוענת המשיבה, כי העותר נכנס לאזור על-פי רישיון ביקור שתוקפו פג עוד בשנת 1997, ושהה באזור שלא כדין במשך קרוב ל- 9 שנים.

4.דין העתירה להידחות על הסף. סעיף 28 לתוספת הראשונה לנספח האזרחי להסכם הביניים בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית, קובע כי בכפוף לאישורה של מדינת ישראל, רשאית הרשות הפלסטינית להעניק תושבות קבע בתחומה, בין היתר, לצורך איחוד משפחות. מאז חודש ספטמבר 2000, לאור המצב המדיני-בטחוני, אין המדינה מוכנה לטפל בבקשות לאיחוד משפחות מן הרשות הפלסטינית שמוגשות על-פי סעיף 28 הנזכר. מתגובת המשיבה עולה כי בין החודשים ספטמבר 2005 ועד מרץ 2006, חלו הקלות במדיניות זו והוסכם לטפל במספר מצומצם של בקשות מטעמים הומניטאריים מיוחדים. ברם, עם עליית ממשלת החמאס לשלטון, התקבלה החלטת ממשלה לפיה מדינת ישראל לא תקיים קשרים על הרשות הפלסטינית וגורמי השלטון שלה (החלטה מספר 4780 מיום 11.4.2006). בעקבות החלטה זו חזרה מדינת ישראל למדיניות שנהגה טרם ההקלות האמורות, והיא נכונה לקבל בקשות לרישיונות ביקור מטעמים הומניטאריים חריגים, וכן בקשות ביקור לצורך רישום קטינים במרשם האוכלוסין.

בתגובתה מבהירה המשיבה כי על-פי מה שנמסר לה מלשכת היועץ המשפטי באזור יהודה ושומרון, מבדיקה במערכת הממוחשבת המצויה בפניהם עולה כי הרשות הפלסטינית לא העבירה לצד הישראלי בקשה לאיחוד משפחות בעניינו של העותר, וממילא בקשה כזו לא טופלה. עוד עולה מן הבדיקה, כי גם בקשה לרישיון ביקור באזור לא הועברה בעניינו של העותר (הבדיקה האחרונה נערכה על אף שהעותר עצמו אינו טוען שהגיש בקשה כאמור). בשורה ארוכה של פסקי-דין שניתנו במקרים דומים, נקבע כי כל עוד לא העבירה הרשות הפלסטינית את הבקשה לאישורה של מדינת ישראל, אין האחרונה בת-דברו של העותר וכל טרוניה בעניין זה יש להפנות לרשות הפלסטינית (ראו בג"צ 6788/02 קינאנה נ' מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון , פסק-דין מיום 27.5.2003 מפי השופטת חיות ; בג"צ 6133/03 אבו בכר נ' משרד הבטחון , פ"ד נז(6) 651, מפי השופטת נאור ; בג"צ 1195/05 אבו מיאלה נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית , פסק-דין מיום 16.5.2005).

יצוין, כי העותר שהה באזור שלא כדין תקופה ממושכת לאחר שפג תוקפה של אשרת הביקור שניתנה לו, ונתפס עת שהה בתחומי מדינת ישראל שלא כדין. לאור המצב המדיני-בטחוני הנוכחי, לא נראה כי הטיפול בבקשתו של העותר – בהנחה שזו אכן הוגשה – יסתיים במועד הנראה לעין. בנסיבות אלו, ועל אף הקשיים שהמצב הקיים יוצר לעותר ולבני משפחתו, אין מנוס מהרחקתו למדינת מוצאו – ירדן.

העתירה נדחית. ממילא מתבטל צו הביניים הארעי שניתן בגדרה.