בג"ץ 6788/02 מוחמד מחמוד סולימאן קינאנה נ. מפקד כוחות צה,ל באזור יהודה וש

השופטת א' חיות:

העובדות והטענות

1.העותר נולד בשנת 1964 במחנה פארעה שבעיר ג'נין והחזיק בעבר בתעודת זהות של האזור. בשנת 1984 נסע העותר לירדן, ובמהלך השנים – כך עולה מתגובת המשיב – איבד העותר את מעמדו כתושב האזור.

ביום 9.9.1997, לאחר כשתים-עשרה שנים שבהן שהה מחוץ לאזור, חזר העותר ונכנס לאזור, באמצעות אשרת ביקור שהונפקה לו. תוקף האשרה פג ביום 7.4.1998, אולם העותר המשיך לשהות בתחומי האזור בניגוד לדין, עד שנעצר, ביום 14.4.2002, על-ידי כוחות הביטחון של ישראל. מאז מעצרו, שוהה העותר במחנה המעצר עופר.

ביום 25.4.2002 הוציא המפקד הצבאי לאזור יהודה ושומרון צו, המורה על גירוש העותר מן האזור (להלן: צו הגירוש), זאת מתוקף סמכותו לפי הצו בדבר מניעת הסתננות (יהודה ושומרון) (מס' 329), תשכ"ט-1969 (להלן: הצו בדבר מניעת הסתננות).

כנגד צו הגירוש מופנית העתירה שבפנינו.

2.העותר מבקש כי יינתן צו על-תנאי, המורה למשיב לנמק מדוע לא יבוטל או יתוקן הצו בדבר מניעת הסתננות, ברוח חוקי היסוד וחוק הכניסה לישראל; מדוע לא יבוטל צו הגירוש וישוחרר העותר ממעצרו; ומדוע לא תוכרענה, בטרם גירושו של העותר, בקשות שהגיש, לאיחוד המשפחה ולהשבת תעודת הזהות של האזור, בה החזיק בטרם עזב.

ביום 5.8.2002 הוצא צו ביניים, שמנע את גירוש העותר אל מחוץ לאזור, עד להכרעה בעתירה. ניסיונות שנעשו לצורך השגת הסדר מוסכם בעניינו של העותר לא צלחו, והצדדים הגישו הודעות משלימות.

בעתירתו טוען העותר, כי הצו בדבר מניעת הסתננות אינו מביא בחשבון את ההתפתחויות החוקתיות שחלו במדינת ישראל, ואינו קובע מנגנונים ראויים להבטחת השמירה על זכויות האדם. לעניין צו הגירוש, גורס העותר כי הוא מעולם לא נתבקש על-ידי הרשות לעזוב את תחומי האזור, וכי גם מדינת ישראל לא נקטה כל צעד נגדו מאז חזרתו לאזור בשנת 1997. העותר מלין על אפלייתו אל מול עצירים אחרים, שנגדם הוצא צו גירוש והם שוחררו, וכן הוא מלין על כך שלא נערך לו שימוע בטרם נשללה תושבותו ובטרם הוצא נגדו צו הגירוש. העותר סבור, כי גירושו בטרם הכרעה בבקשות שהגיש, אין לו מקום והוא סותר את הדין הבינלאומי.

מנגד, טוען המשיב כי משפקעה אשרת הביקור שהונפקה לעותר לפני שנים מספר, אין כל מניעה לגרשו לארץ מוצאו - ירדן. אשר לטענת העותר כי יש להכריע, טרם גירושו, בבקשותיו לאיחוד משפחות ולהשבת תושבותו, טוען המשיב כי בקשות אלה לא הגיעו מעולם לידי הרשויות הישראליות, וכי הלכה היא כי בעל דברו של העותר, במקרה כזה, היא בראש ובראשונה הרשות הפלסטינית. לגופו של עניין, כך מוסיף המשיב וטוען, בקשותיו של העותר – אף לוּ היו מונחות בפני הרשויות הישראליות – דינן היה להידחות, מטעמים הנוגעים לביטחון המדינה ולמועד יציאתו של העותר את האזור.

דיון

3.סעיף 28 של התוספת הראשונה לנספח האזרחי להסכם הביניים בין מדינת ישראל לבין הרשות הפלסטינית קובע כי, בכפוף לאישור מוקדם של ישראל, רשאית הרשות הפלסטינית להעניק תושבות קבע בגדה המערבית וברצועת עזה, בין היתר, לצורך איחוד משפחות. אשר להנפקת תעודות זהות לתושבים שאיבדו את תעודות הזהות שלהם, נקבע כי תוקם לצורך כך ועדה משותפת, שאכן הוקמה.

העותר טוען, כי הבקשה לאיחוד משפחות שהגיש טופלה על-ידי הרשות הפלסטינית, והועברה לרשויות הישראליות, שם הוקפא הטיפול בה. טענה זו של העותר, לא הוכחה וכל שהוצג בפנינו, לעניין זה, הוא תצהיר של עורך-הדין לביב חביב, בו נאמר כי אחיו של העותר פנה למשרד הפנים הפלסטיני ובדיקתו העלתה כי בקשת העותר לאיחוד משפחות טופלה והועברה לישראל. תצהיר זה, איננו אלא עדות שמיעה שבשמיעה, ובהיעדר מסמך כלשהו לתמיכה באמור בו, אינו יכול, על פני הדברים, להוות בסיס למסקנה כי הבקשה אכן הועברה לידי ישראל. בתגובת המשיב צוין, לעניין זה, באופן חד-משמעי, כי הבקשה לאיחוד משפחות לא הועברה לישראל, כנטען, וכי עניינו של העותר אף לא הועלה במסגרת הוועדה המשותפת, האמורה לדון בבקשות להחזרת תושבות. עוד עולה מתגובת המשיב, כי מחמת המצב המדיני-בטחוני השורר באזורנו, לא מטופלות בקשות לאיחוד משפחות, מאז חודש ספטמבר של שנת 2000, ומסיבה זו אין הוועדה המשותפת מתכנסת, לעת הזו.

4.בית משפט זה פסק, במספר הזדמנויות, כי כל עוד לא סיימה הרשות הפלסטינית את הטיפול בבקשות מן הסוג שהגיש העותר, וכל עוד לא הועברו הבקשות לאישורה של ישראל – אין מדינת ישראל בת-דברו של העותר וכל טרוניה בעניין זה יש להפנות אל הרשות הפלסטינית (ראו בג"צ 7260/01, 7261 קאדר נ' שר הפנים (טרם פורסם); בג"צ 8078/01 עבדאללה נ' מדינת ישראל , תק-על 2001(3) 375; בג"צ 2751/02

אלהליס נ' מפקד חטיבת בנימין (טרם פורסם)). טענתה הנוספת של באת-כוח העותר, כי לא היה מקום לשלול מן העותר את תושבותו, וכי מכל מקום לא ראוי היה לעשות כן בלא קיום שימוע לעותר – אף היא אין לה מקום ולוּ משוּם שלא הועלתה תחילה בפני הפורום המוסמך לדון בה.

כפי שכבר צוין, טען המשיב כי אפילו היו מובאות בפניו בקשותיו של העותר, לאחר שאושרו על-ידי הרשות הפלסטינית, היה מתנגד להן, נוכח מידע ביטחוני המצוי בידיו בנוגע לעותר. זאת ועוד, לטענת המשיב אין מקום לבקשת העותר להשבת תושבות, משום שעל-פי קריטריונים שנקבעו בין מדינת ישראל לבין הרשות הפלסטינית, תנאי לדיון במסגרת הוועדה המשותפת הוא, שהמבקש יצא את האזור לאחר שנת 1986, ואילו העותר עזב עוד בשנת 1984. העותר משיג על טענות אלה של המשיב, אולם אין לנו צורך להכריע בכך, שכן, עד כמה שניתן ללמוד מן החומר שהוצג, טרם אושרו בקשותיו של העותר על-ידי הרשות הפלסטינית, וממילא, טרם הועברו לטיפולן של רשויות המדינה.

5.העותר אינו מכחיש כי תוקף אשרת הביקור שלו פג, וכי אף-על-פי-כן שהה באזור במשך מספר שנים לאחר מכן – עד מעצרו. לאור המצב המדיני-ביטחוני הנוכחי, אין להעריך כי הטיפול בבקשותיו של העותר – בהנחה שאלה אכן הוגשו – יסתיים במועד הנראה לעין. בנסיבות אלה, אין מנוס מגירושו למדינת מוצאו ירדן (ראו גם בג"צ 7005/02 ח'ליל עבד אלפתאח חמדאן חמיס נ' שר הביטחון (טרם פורסם)). טענת העותר כי הוא אינו אזרח ירדן, אינה מעלה ואינה מורידה לעניין זה. אין מחלוקת על כך שהעותר החזיק בתעודת-מעבר ירדנית, אשר באמצעותה קיבל אשרת ביקור ונכנס לתחומי האזור. ארץ מוצאו לעניין הגירוש היא, אפוא, ירדן. המשיב הטעים בתגובתו כי גירושו של העותר עוכב בשל כך שדרכונו לא הומצא, וכי עתה נערכים מאמצים למציאת פתרון, אשר יאפשר את גירושו ואת גירושם של שוהים בלתי-חוקיים נוספים, שאין בידיהם דרכונים.

משלא מצאנו בסיס להתערב בעניינו של העותר בעילה האישית, אין מקום לעסוק בשאלות הכלליות שהעלה העותר בעניין הצו בדבר מניעת הסתננות.

מכל הטעמים שפורטו לעיל, דין העתירה להידחות.

ש ו פ ט ת

השופט א' מצא :

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופט א' ריבלין :

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת א' חיות.