בג"ץ 8881/06 גזאונה נאגח נ. המינהל האזרחי באיזור יהודה ושומרון, שירותי מי

השופט א' רובינשטיין:

א.

העותר, יליד אזור יהודה ושומרון (להלן: האזור), העתיק את מקום מגוריו לארצות הברית בשנת 1985, שם רכש השכלה גבוהה.

בשנת 1993, במסגרת ביקור קצר שערך באזור נשא העותר את רעייתו - הגב' ג'זאונה אולפאת - ולאחר מכן שבו שניהם לארצות הברית.

כפי הנראה, קיבל העותר במהלך שהייתו בארצות הברית אזרחות אמריקאית, ובדרכון שקיבל נכנס לישראל בביקוריו הבודדים בארץ – שניים במספר. בשנת 1994 איבד העותר את מעמדו כתושב האזור. לטענת העותר, פנייתו לשגרירות ישראל בדבר חידוש תעודת המעבר, לא טופלה, ונאמר לו שאין בכך צורך כל עוד הוא ממשיך בלימודיו. בשנת 1999 חזר העותר לאזור, ומאז הוא שוהה בו מתוקף אשרת תייר מסוג ב/2. לעותר נולדו באזור 4 ילדים, ולטענתו, רעייתו ואחד מבניו זקוקים דרך קבע להשגחה רפואית וטיפול תרופתי עקב בעיותיהם הבריאותיות. לטענת העותר, עוד בשנת 1999, עת חזר לאזור, פנה באמצעות משרד הפנים ברשות הפלסטינאית אל המשיב על מנת לקבל מחדש את תושבותו (להלן: הבקשה ), אך זה האחרון טרם השיב לפנייתו. בתגובתו טוען המשיב, כי לא הועברה לו כל בקשה מהרשות הפלסטינאית בעניינו של העותר, ואף הוא עצמו לא פנה אליו לבירור עניינו, ולוא גם פעם אחת. המשיב הודיע לעותר כי אשרת התייר לפיה הוא שוהה בארץ לא תוארך מעבר לחודש נובמבר 2006. ביום 30.10.06 הוגשה העתירה.

ב.

בעתירתו מבקש העותר כי יינתן צו ביניים שלא לגרשו מן הארץ עד לסיום הדיון בעתירתו, וצו על תנאי המורה למשיב לנמק מדוע לא יחזיר לו את תושבותו. בעתירה נטען, כי חרף הזמן הרב שחלף מהגשת הבקשה, טרם התקבלה החלטת המשיב, ובשל כך נגרם לו ולמשפחתו סבל רב.

ג.

ביום 1.11.06 ניתן על ידי צו ארעי עד להחלטה בצו הביניים.

ד.

(1) בתגובתו טוען המשיב, ראשית , כי בשל הנתק במערכת היחסים בין מדינת ישראל לרשות הפלסטינאית מאז פרוץ האירועים בחודש ספטמבר 2000, ובשל הקפאת המגעים עם הרשות לאחר עליית חמא"ס לשלטון, לא טופלו בקשות להחזרת תושבות ולאיחוד משפחות על ידי ישראל, ואם כן בשאלה מדינית עסקינן. שנית נטען, כי לא הועברה למשיב על-ידי הצד הפלסטינאי כל בקשה להשבת תושבות או למתן מעמד מתוקף איחוד משפחות בעניינו של העותר, ומשכך אין לעותר להשיג את השגותיו ישירות אל מול המשיב. שלישית נטען, כי אחד מתנאי הסף שקבעו מדינת ישראל והרשות הפלסטינאית לבחינת בקשות להחזרת התושבות, הוא שהמבקש את החזרת תושבותו יצא את האזור לאחר שנת 1986 - וכאמור יצא העותר את האזור עוד קודם לכן. רביעית נטען, כי העותר השתהה בהגשת עתירתו; הוא איבד את תושבותו לפני למעלה מעשור, ואף שהיה בידו להסדיר את מעמדו או לתקוף את ההחלטה בדבר פקיעת תושבותו – בחר שלא לעשות כן.

(2) לטענת המשיב, לא נמצאו תימוכין לפנייתו של העותר לגורמים בשגרירות ישראל בוושינגטון, וכי מדובר בטענה תמוהה נוכח נהלי העבודה של השגרירות בבקשות כגון דא. עוד נטען, כי בבחינה שערכה מתאמת הבריאות במנהל האזרחי באזור, נמצא כי אין במצבה הרפואי של רעיית העותר או בנו כדי להצדיק מתן רישיון לעותר על רקע רפואי. עם זאת מתחייב המשיב, כי "ככל שתועבר לצד הישראלי על-ידי הצד הפלסטיני (באמצעות פקיד זוטר שאינו מזוהה עם החמא"ס) בקשה מתאימה מטעם העותר להענקת רשיון ביקור קצוב, הרי שזו תישקל בחיוב".

ה.

אין בידינו להיעתר לעתירה. כנודע, אין דרכו של בית משפט זה להתערב במדיניות שנוקטת הממשלה על פי המצב הביטחוני והתפתחות היחסים בין הרשות הפלסטינאית למדינת ישראל, באשר לבקשות החזרת תושבות או בקשות איחוד משפחות הנוגעות לאיזור (בג"ץ 2231/03 עבד רבו נ' מפקד חטיבת בנימין (טרם פורסם) (השופטת פרוקצ'יה). בית משפט זה אף הדגיש לא אחת, כי "כל עוד לא סיימה הרשות הפלסטינאית את הטיפול בבקשות מן הסוג שהגיש העותר, וכל עוד לא הועברו הבקשות לאישורה של ישראל - אין מדינת ישראל בת-דברו של העותר וכל טרוניה בעניין זה יש להפנות אל הרשות הפלסטינאית" (בג"ץ 6788/02 קינאנה נ' מפקד כוחות צה"ל (טרם פורסם) (השופטת חיות)). העותר טוען, כי הבקשה שהגיש להשבת תושבותו טופלה על-ידי הרשות הפלסטינאית, והועברה לרשויות הישראליות, שם הוקפא הטיפול בה; אך העותר לא הוכיח את טענתו זו; בתגובת המשיב הודגש כי בקשה בעניינו של העותר לא הועברה לידיו מידי הרשות הפלסטינאית, ואף לא טופלה בידי הועדה המשותפת. אכן, המדובר בסיטואציה מתמשכת, של מערכת יחסים בעייתית - לשון המעטה -

בין ישראל לרשות הפלסטינאית, אך ישנם ערוצים זוטרים, כאמור, הפועלים לפי הצורך; ומכל מקום אין מצב דברים זה רובץ לפתחה של ישראל, ואין בידי בית משפט זה להתערב בו או לשנותו, למעט שיג ושיח עם הרשויות במקרים הומניטריים קשים במיוחד. זאת ועוד, העותר השתהה שיהוי של ממש בהגשת העתירה. למרות שהיה בידי העותר להסדיר את חידוש תושבותו או לתקוף את ההחלטה בדבר פקיעתה במספר הזדמנויות, בחר שלא לעשות כן. העותר השתקע באזור תוך שימוש אשרת התייר שהייתה ברשותו, תוך שהוא פועל בחוסר תום לב, והגיש את העתירה דנן כ – 13 שנים מיום פקיעת תושבותו - זאת רק לאחר שנודע לו כי אשרת התייר שמכוחה שהה באזור לא תוארך עוד. אין להתעלם מן הקשיים שהמצב הקיים יוצר לבני המשפחה, אך נוכח פני הדברים כמתואר ונוכח התחייבות המשיב לשקול בחיוב מתן רשיון ביקור קצוב לעותר בתנאים שהוזכרו בתגובתו, אין מקום להתערב בהחלטת המשיב.

ו.

לא נוכל, כאמור, להיעתר לעתירה.