בג"ץ 1332/19 חסן ג'ומעה חסן עבד נ. מדינת ישראל

השופט ד' מינץ:

1.

העותרים, בני זוג המחזיקים בדרכונים אמריקאיים והמבקשים להשתקע ברשות הפלסטינית, עתרו להשבת תעודת הזהות הפלסטינית של עותר 1 (להלן: העותר ) אשר שמו הוסר ממרשם האוכלוסין של האזור לפני שנים. כמו כן עתרו העותרים למתן תושבות קבע לעותרת 2, אשתו של העותר (להלן: העותרת ) וילדיהם על מנת לאפשר להם להשתקע עמו באזור.

2.

בעתירתם צוין כי העותר הפקיד את תעודת הזהות הפלסטינית שהייתה ברשותו במעבר הגבול בשנת 2004, ומאז כשלו ניסיונותיו להחזירה אליו (יצוין כבר כעת, כי על פי מסמך שצורף על ידי המשיבים (מש/3), שמו של העותר הוסר ממרשם האוכלוסין של האזור כבר ביום 23.8.1992). העותר פנה למשיבים ביום 11.12.2017 בבקשה להחזיר לו את תעודת הזהות, אך לא נענה. בנוסף, לאחרונה התקבל אישור הרשות הפלסטינית כי בקשה מטעמו הועברה למשיבים. יתר טענות העותר נוגעות לסוגיות כלליות ועקרוניות במסגרתן נטען בקווים כלליים לשינוי הנוהל בקשר להשתקעותם של זרים הנישאים לתושבים פלסטיניים, ושינוי אופן הטיפול בבקשות לאיחוד משפחות.

3.

המשיבים טענו כי דין העתירה להידחות על הסף בשל השיהוי הכבד בהגשתה – כ-27 שנים לאחר שהתקבלה ההחלטה על שינוי סטטוס העותר. ההחלטה על הסרת שמו של העותר ממרשם האוכלוסין התקבלה ביום 23.8.1992, בהתאם לסמכות שהייתה נתונה באותה עת למשיב 2, המפקד הצבאי, לשלול תושבות ממי שהעתיק את מרכז חייו מהאזור. כמו כן, נוכח העובדה שמאז שנת 1994 סמכויות ניהול מרשם האוכלוסין באזור הועברו לידי הרשות, דין העתירה להידחות על הסף גם בשל אי מיצוי הליכים. זאת כאשר לא נמצא כי הועברה מטעם הרשות הפלסטינית כל בקשה לרישום העותר במרשם האוכלוסין של האזור. עוד נטען כי העתירה הוגשה בחוסר ניקיון כפיים כאשר העותרים עשו דין עצמי כאשר על פי רישומי המשיבים, העותרים שוהים באזור ללא אשרה בתוקף – העותר החל מיום 17.5.2017; העותרת החל מיום 26.11.2016.

4.

דין העתירה בעניין השבת תעודת הזהות לעותר להידחות על הסף מפני שסעד זה אינו פתוח עוד לפניו. באשר לחלופה של בקשת תושבות קבע באזור לעותרת, המשיבים הבהירו כי עד כה לא הועברה כל בקשה מטעם הרשות הפלסטינית לקבלת מעמד בעניינה. זאת כאשר נקבע זה מכבר כי בקשה כאמור היא תנאי מקדמי לטיפול בעתירה מעין זו (ראו למשל: בג"ץ 6474/09 טנינה נ' משרד החוץ (20.10.2009); בג"ץ 5197/08 אלמנסאוי נ' המנהל האזרחי ביהודה ושומרון (16.8.2008)). כל עוד לא העבירה הרשות הפלסטינית את הבקשה למשיבים, כל טרוניה בעניין הבקשה יש להפנות אליה (בג"ץ 5898/06 אברהים נ' מדינת ישראל (16.8.2006)). לא ניתן להסתפק בטענת העותרים, כי לאחרונה נמסר להם כי הרשות הפלסטינית העבירה בקשה לידי הצד הישראלי (ראו למשל: בג"ץ 2060/15 פלוני נ' מפקד כוחות צה"ל באיו"ש (20.7.2015)). לא רק שלעתירתם לא צירפו העותרים בקשה מטעם הרשות הפלסטינית הרלוונטית לעת הזו להסדרת מעמד העותר, אלא שהעותרים אף לא צירפו לעתירה פנייה כלשהי מטעמם לרשות הפלסטינית בעניין זה. בנסיבות אלה, אין מקום להידרש לטענתם הכללית של העותרים, שנטענה בעלמא, כי בקשות מסוג זה מטעם הרשות הפלסטינית אינן מגיעות ליעדן בצד הישראלי.

5.

מעבר לכך, בצדק טענו המשיבים כי העתירה לוקה בשיהוי כבד ביותר, שכן שינוי סטטוס התושבות אשר נעשה בהתאם למדיניות שהייתה נהוגה באותה עת, בוצע כבר ביום 23.8.1992. העותר טען באופן כללי כי "כל נסיונותיו להחזיר את תעודת הזהות נכשלו" מבלי שפירט את אשר נעשה, וללא צירוף אסמכתאות לכך. כל שצירפו העותרים הוא מסמך אשר לטענתם מצביע על כך שהועברה מטעם הרשות הפלסטינית לצד הישראלי בקשה לאיחוד משפחות משנת 2009 (בקשה אשר לא נמצאה אצל המשיבים). אך גם הרלוונטיות של בקשה זו לא הובהרה, נוכח העובדה שהעותר כלל לא שהה באזור באותה תקופה – כפי שעולה מתגובת המשיבים – וזאת החל משנת 2004 ועד לשנת 2012. בהקשר זה יצוין כי העותרים לא פירטו בעתירתם עובדות מהותיות שונות וביניהן המועדים בהם שהו באזור ועובדת היותם מחזיקים בדרכונים אמריקאים עמם נכנסו ויצאו מישראל ומהאזור במשך השנים. העותרים גם לא פירטו אם נעשתה כל פניה נוספת – לרשות הפלסטינית – מטעמם, מאז ועד היום.

6.

בנסיבות העניין, נוכח העובדה שהעתירה בכל הנוגע למעמד העותר לוקה באי מיצוי הליכים – ודינה להידחות על הסף מטעם זה לבדו – כמו גם קיומו של שיהוי ניכר בהגשת העתירה, אין כל מקום להידרש לטענותיהם הכלליות של העותרים נגד מדיניות הטיפול בבקשות לאיחוד משפחות ובפגיעה הנטענת בהקשר זה בזכות לחיי משפחה.

העתירה נדחית.