בג"ץ 4714/21 סיאם פטמה עיזאת נ. מדינת ישראל - משרד הביטחון

השופט ד' מינץ:

עניינה של העתירה בטענת העותרים כי המשיבים אינם מטפלים בבקשתם לאיחוד משפחות ולמתן מעמד של תושבות קבע באיזור יהודה ושומרון (להלן: האיזור ) לעותרת 1 (להלן: העותרת ) ולילדיה, עותרים 2 ו-3.

1.

מהעתירה עולה כי ביום 5.8.2018 הגישה עותרת 4, אמה של העותרת, בקשה לאיחוד משפחות ברשות הפלסטינית (להלן: הרשות הפלסטינית או הרשות ). בסמוך להגשת הבקשה, ביקשה העותרת מהמשיבים להאריך לה ולילדיה את אשרת השהייה באיזור, אך הבקשה סורבה. עתירה שהגישו העותרים לבית משפט זה בעניין זה נמחקה בהסכמה ביום 4.11.2019. בפסק הדין הוארך, לפנים משורת הדין, הצו הארעי שניתן באותו הליך המורה כי עותרים 3-1 לא יורחקו מהאיזור למשך 90 ימים, תוך שהובהר כי "ככל שבחלוף פרק זמן זה לא תועבר למתפ"ש [מתאם פעולות הממשלה בשטחים] על ידי הרשות הפלסטינית בקשת העותרים לאיחוד משפחות, העותרת 1 וילדיה העותרים 3-2 יעזבו את האיזור".

2.

משחלפו 90 הימים האמורים, הוגשה על ידי העותרת בקשה נוספת להארכת אשרת השהייה לה וילדיה אך בקשה זו נדחתה. עתירה מנהלית שהגישה העותרת לבית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, נדחתה גם כן. בפסק הדין של בית המשפט לעניינים מנהליים נקבע כי על פי תגובת המשיבים, לא התקבלה מהרשות הפלסטינית כל בקשה לאיחוד משפחות בעניינה של העותרת וילדיה. עם זאת, לפנים משורת הדין הוארך צו הביניים לפיו העותרת וילדיה לא יורחקו מהאיזור עד ליום 1.7.2021, זאת בעיקר על מנת לאפשר לעותרת להראות עד למועד זה כי בקשתה לאיחוד משפחות הועברה על ידי הרשות הפלסטינית למתפ"ש.

3.

מכאן לעתירה שלפנינו, במסגרתה נטען למדיניות לא-רשמית ולא-מוצהרת של המשיבים, שלא לדון בבקשות לאיחוד משפחות, "באמתלה" לפיה הרשות הפלסטינית לא העבירה בקשה לאיחוד משפחות. עוד התבקשנו להורות כי עותרים 3-1 לא יורחקו מהאיזור עד להכרעה בעתירה.

4.

דין העתירה להידחות על הסף בהיעדר עילה להתערבות שיפוטית. נקבע זה מכבר כי אין מקום להתערבות בהחלטות המשיבים בבקשות לאיחוד משפחות כל עוד הבקשות לא הועברו על ידי הרשות הפלסטינית לאישורם של המשיבים (בג"ץ 358/19 קיסי נ' מדינת ישראל (2.7.2019); בג"ץ 1333/19 אבו נגם נ' מדינת ישראל , פסקה 3 (28.7.2020); בג"ץ 5309/20 לינא נ' מדינת ישראל , פסקה 4 (20.10.2020)). העותרים כלל לא גיבו, אף לא בגיבוי מינימלי הכולל צירוף מסמכים או ציון תאריכים, את טענתם כי בקשתם הועברה למשיבים על ידי הרשות הפלסטינית, וזאת באמתלה כי "הרשות אינה נוהגת לתת אסמכתאות בכתב ביחס לאישור בקשות לאיחוד משפחות שאושרו על ידה". לא ניתן להסתפק בטענת העותרת כי נמסר לה שהרשות הפלסטינית העבירה בקשה למשיבים (וראו למשל: בג"ץ 2060/15 פלוני נ' מפקד כוחות צה"ל באיו"ש , פסקה 6 (20.7.2015); בג"ץ 1332/19 חסן נ' מדינת ישראל , פסקה 4 (1.5.2019)). משלא נמצא כי בקשה הועברה לישראל מהרשות, לא קמה כל עילה להתערבותנו במקרה דנן (וראו: בג"ץ 9171/18 בראהמה נ' מדינת ישראל (18.6.2019); בג"ץ 3435/20 בסאם נ' מדינת ישראל (21.10.2020)). בנוסף על האמור, גם לא הוצגה תשתית מינימלית ביותר לביסוס הטענה ל"מדיניות" לא מוצהרת של התעלמות מבקשות לאיחוד משפחות תוך שימוש ב"תירוץ" שלא התקבלה בקשה מהרשות. כל טרוניה בעניין זה יש להפנות לרשות ולא למשיבים.

העתירה נדחית ועמה הבקשה כי עותרים 3-1 לא יורחקו מהאיזור עד להכרעה בה.