בג"ץ 5035/99 בנימין דורפמן נ. מדינת ישראל

עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון (כב' השופטים י' קדמי, י' טירקל וע' ר' זועבי) מיום 19.7.99.

1.העותרים הורשעו בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ס' רוטלוי) בעבירות של קבלת דבר בנסיבות מחמירות, שימוש במסמך מזוייף, מסירת ידיעה כוזבת במטרה להתחמק מתשלום מע"מ, הוצאת חשבונית מס ללא עסקה במטרה להתחמק מתשלום מע"מ וניכוי ביודעין של מס תשומות, במטרה להתחמק מתשלום מע"מ. כל זאת במסגרת מסכת הונאה שבעזרתה גבו העותרים מס ערך מוסף בשיעור כ - 1.7 מיליון ש"ח ושילשלו אותו לכיסם, במקום להעבירו לשלטונות מע"מ. על כל אחד מן העותרים נגזרו ארבע שנות מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי וקנס של 50,000 ש"ח. ערעורם לבית משפט זה - הן על עצם ההרשעה והן על העונש - נדחה.

2.העתירה שבפני מתיייחסת אך לחלקו של פסק הדין בו נדחה ערעורם של העותרים על העונש שנגזר עליהם. את טענותיהם מכוונים העותרים לשניים: לסירובו של בית המשפט להתחשב בהתארכות ההליכים כשיקול לקולה, נוכח תרומתם הנכבדה של העותרים להתמשכות ההליכים; ולסירובו של בית המשפט להתחשב במחצית העונש שנכלל בעיסקת הטיעון (אשר לה לא נענו העותרים) כ"חסם עליון" לעונש שניתן היה לגזור על העותרים. לטענת העותרים עומדת הקביעה, כי התמשכות ההליכים, בנסיבות אלו אינה נסיבה מקילה, בסתירה לפסק דינו של בבית המשפט העליון בע"פ 786/84, 795 מדינת ישראל נ' שלום הלוי , פ"ד לט (2), 714 (להלן: "ענין הלוי "), ואילו ההתעלמות מתוכנה של עיסקת הטיעון עומדת בסתירה להלכה פסוקה ומושרשת, לפיה בתיק בו יש מספר נאשמים, יש לנהוג שוויון בעונשים הנגזרים על הנאשמים השונים (לרבות בעונשים המוטלים בעקבות עסקות טיעון). לשיטתם של העותרים ניתן להקיש מהלכה זו מקל וחומר על עניינם, מקום שלהם עצמם, ולא לשותפיהם, הוצעה עיסקת טיעון.

3.המשיבה מתנגדת לקיומו של דיון נוסף. בהתייחסה לטענה בדבר עינוי הדין שנגרם לעותרים לטענתם, היא מצטטת מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, המצביע על צעדים רבים ושונים שנקטו העותרים ובאי כוחם, צעדים שהביאו לעיכוב הדיון ולהשהיות רבות. עוד טוענת המשיבה, כי פסק הדין בענין הלוי

אינו נוגע לעניינם של העותרים, משום שבאותו מקרה ציין בית המשפט, כי היה גוזר על המשיב שם מאסר בפועל, לו הובא עניינו בפניו לראשונה, אולם משבחר בית המשפט המחוזי שלא לעשות כן, נמנע בית המשפט העליון מלהתערב בפסק דינו. המשיבה מוסיפה וטוענת, כי העונש שנגזר על העותרים אינו חמור כלל ועיקר, וכי השוואה עם גזרי דין שהוטלו על מי שעברו עבירות דומות, מגלות, כי ניתן משקל לחלוף הזמן.

4.לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים הגעתי לכלל מסקנה שדין העתירה להידחות. סעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984- קובע:

"נשיא בית המשפט העליון... רשאי להיענות לבקשה (לקיום משפט חוזר - א' ב') אם ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בענין, יש...מקום לדיון נוסף."

טענות העותרים אינן מעוררות עילה מן העילות המנויות בסעיף. איני סבור שבפסק הדין בעניין הלוי נקבעה הלכה כה מרחיבה וכה גורפת, כפי שמציירים העותרים. ראשית - באותו מקרה קבעה הערכאה הראשונה כממצא, כי התביעה היא האחראית לחלק מן העיכובים, ושנית, כאמור בפסק דינו של בית משפט זה בע"פ 876/90 וינקרנץ נ' מדינת ישראל , (לא פורסם), בית המשפט המחוזי הוא שנמנע, באותו עניין, מגזירת עונש מאסר בפועל, בנסיבות העניין, ובית המשפט העליון בחר שלא להתערב בגזר דין זה, חרף קביעתו, כי מן הראוי היה, כי יושת על המשיב שם עונש מאסר בפועל. שלישית - התמשכות ההליך הפלילי אינה אלא גורם אחד מני גורמים רבים בהם יתחשב בית המשפט בבואו לגזור את דינו של נאשם שהורשע בדינו. במקום אחר אמרתי:

"מקובל לציין, בין מכלול השיקולים שיש לקחתם

בחשבון, את שיקולי ההרתעה הכללית וההרתעה

האינדיבידואלית, את שיקולי המניעה והתגמול,

ואת השיקול השיקומי. כל אחד מאלה הוא שיקול

לגיטימי. אלה שיקולים העומדים ביסוד מעשה

החקיקה הקובע את העבירה והעונש שבצדה, ועל

כן זה אף שיקול העומד ביסוד מעשה הענישה הבא

להוציא את דבר החקיקה מהכוח אל הפועל. ביסוד

הענישה אינו עומד שיקול אחד ויחיד, אלא מכלול

שיקולים. במלאכת הענישה בכל מקרה ומקרה, חייב

השופט למצוא את המשקל הראוי שיש להעניק לכל אחד מהשיקולים הנזכרים, תוך שהוא מודע לכך כי לעיתים קרובות שיקול אחד בא על חשבונו של שיקול אחר. מכאן, שהעונש אשר מוטל בסופו של

דבר על הנאשם, אינו אלא תוצאה 'משוקללת' - אם

תרצה פשרה - של השיקולים השונים שיש להביאם

בחשבון ". ( ע"פ 212/79 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד לד(2) 421, 434 ; ראו גם: ע"פ 1399/91 רוני ליבוביץ

נ' מדינת ישראל , פ"ד מז (1) 177)

אין לומר איפוא, כי פסק דין שאינו מאמץ, תוך העתקה עיוורת, שיקולים שנשקלו בעניין אחר שנסיבותיו אחרות, יוצר הלכה חדשה. השיקולים עומדים בעינם. אך האיזון והחיבור ביניהם משתנים ממקרה למקרה. בענייננו, קבע בית המשפט המחוזי, ובית משפט זה אימץ את קביעתו, כי העותרים הם שגרמו לחלק נכבד מן העיכובים בניהול ההליך (וזאת, כאמור, בשונה מן הקביעה בענין הלוי וכן בשונה מן הקביעה בע"פ 2848/90 אסא נ' מדינת ישראל , פ"ד מד (4) 837). על בסיס קביעה זו, כמו גם על בסיס יתר נסיבותיהן של העבירות בהם הורשעו העותרים נגזר דינם. לא הלכה חדשה עמדה ביסוד גזירת הדין, אלא החלה של הלכות ושיקולים מוכרים ומבוססים היא שעמדה ביסוד גזירת הדין.

5.גם טענתם השניה של העותרים אינה מקימה עילה לקיומו של דיון נוסף. אין בין הנדון לבין הראיה ולא כלום. עניין אחד הוא סוגיית היחס בין עונשיהם של עבריינים שהיו שותפים לביצוע עבירות ועניין אחר הוא סוגיית היחס בין העונש שהוצע לנאשם במסגרת עיסקת טיעון לבין העונש שנגזר עליו לאחר שדחה את עיסקת הטיעון והורשע בדינו. הטענה, כי נאשם קונה לעצמו חזקה בעונש שהוצע לו במסגרת הצעה אותה דחה שוללת כל משמעות ממוסד עיסקת הטיעון, כפי שהוא מוכר במשפטנו (וראו: ע"פ 532/71 בחמוצקי נ' מדינת ישראל , פ"ד כו (1) 543). אכן, הסכמים יש לקיים, אולם עיסקת טיעון אינה אופצייה הניתנת למימוש בכל עת, לפי רצון הנאשם. משבחרו העותרים לחזור בהם מעיסקת הטיעון לה הסכימו בתחילה וגילו כי עשו מיקח טעות, אין להם להלין אלא על עצמם. מכל מקום, הלכה חשובה, חדשה או קשה ודאי לא נקבעה לעניין זה.

העתירה נדחית.